יצא לכם פעם לצאת להליכה עם אחים קטנים שמתעייפים מהר, כשיש מישהו גדול שרוצה לרוץ קדימה? זה בדיוק מה שקורה ליעקב. עשו מציע שהם ילכו יחד, אבל יעקב רוצה להגן על המשפחה שלו ולהתרחק מעט בזהירות. לכן הוא פונה לעשו בשיא הנימוס ואומר לו יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ. הוא בעצם מבקש מעשו שיתקדם קדימה בקצב המהיר שלו ולא יתעכב בגללם.
יעקב מסביר לעשו: וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה, כלומר אני אנהיג את המשפחה שלי בשמחה ובסבלנות, אבל אעשה זאת לְאִטִּי, בקצב איטי ורגוע. הוא מסביר שיש לו שתי סיבות להליכה האיטית: לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה, הכוונה היא לצאן ולבקר שזקוקים לזמן כדי לאכול עשב בדרך, וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, שצריכים לנוח ולאכול ולא מסוגלים ללכת מהר.
בסוף הדברים יעקב מבטיח שיתקדם לאט עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. אבל כאן מסתתר סוד קטן: יעקב בכלל לא התכוון ללכת לשעיר. הוא עדיין חשש מעשו ולכן השתמש בתחבולה חכמה. הוא אמר שפניו מועדות ליעד רחוק, כדי שעשו יתקדם לשם ויחכה לו, ובזמן הזה יעקב ומשפחתו יוכלו לפנות בבטחה לדרך אחרת ולהישאר מוגנים.