בראשית, פרק מ״ז, פסוק כ״ח

שנותיו האחרונות של יעקב, שבהן וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה, היו התקופה היחידה בחייו שבה חווה מנוחה שלמה, כפיצוי על שבע עשרה השנים שבהן התאבל על ניתוקו מיוסף. שלווה זו השפיעה למפרע על עברו הרצוף בתלאות והשכיחה את צרותיו, וכך הפכו כל וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו לשנים של חיים וברכה, כאשר הקדמת המספר המועט בספירת שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה מדגישה שדווקא שנות זקנתו היו האיכותיות והרוחניות ביותר. כתיבת פרשה זו בתורה ברצף וללא כל הפסק מסמלת מציאות סתומה ונעלמה, בין אם משום שחזון הגאולה הסופית הוסתר מיעקב כשביקש לגלותו לבניו, ובין אם משום שעם פטירתו החלו להופיע ניצניו הראשונים של שעבוד מצרים. למרות זאת, קורות יעקב מלמדים כי באמצעות התורה ניתן למצוא אור גם בחושך הגלות, ומסעו מהווה תבנית המבטיחה לצאצאיו שכשם שהוא נשמר וזכה לכבוד, כך יזכו גם הם להיגאל בעתיד.