בראשית, פרק מ״ז, פסוק ט׳

מראהו הישיש של יעקב, שעורר את תמיהת פרעה, אינו נובע מאריכות ימים חריגה אלא מחיים רצופים בסבל ועמל. יעקב מתאר את מאה ושלושים שנותיו כיְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, כלומר תקופה של נדודים ללא דירת קבע, המבטאת שהות זמנית בעולם הזה וחיים של מאבק מתמיד. הוא מבחין בין עצם קיומו הפיזי לבין שנותיו השלוות, ומעיד כי מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, שכן רגעי השמחה המעטים שלו היו מקוטעים ומפוזרים בתוך רצף של אסונות. מתוך ענווה והכרה בהשגחת ה', הוא מסכם ששנותיו וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. בכך הוא מדגיש שלא הגיע לאיכות החיים של אברהם ויצחק, שזכו לשלווה פנימית גם בהיותם גרים, בעוד הוא חש שקרב יומו מרוב צרות.