בראשית, פרק מ״ז, פסוק י״ט

בשיא הרעב, לאחר שכל רכושם תם, המצרים מתחננים בפני יוסף שלא יניח להם לגווע ומציעים: קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם. הם מבקשים להימכר לחלוטין כדי שפרעה יהיה מחויב לפרנסם, ומציינים שגַּם אַדְמָתֵנוּ עלולה למות, שכן קרקע שאינה מעובדת נחשבת כמתה, ומתחננים שהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם ותישאר שוממה. אולם יוסף סירב לקנות את גופם, אלא רכש את הקרקעות והפך אותם לאריסים המעבירים מס לפרעה, כך שההבטחה וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה התבטאה בשעבוד לקרקע ולא בעבדות גוף. לבסוף הם מבקשים וְתֶן זֶרַע כדי לזרוע מחדש את השדות, שכן עם ירידת יעקב למצרים פסקה הבצורת באזורם מוקדם מהצפוי, והם האמינו שזרע מידיו של יוסף יביא ברכה ויבטיח שנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.