בפסוק זה מגיעה מצוקת הרעב במצרים לשיאה. לאחר שהכסף והמקנה תמו, המצרים פונים ליוסף בהצעה נואשת אחרונה כדי להציל את חייהם. הם טוענים כי גם אם כל רכושם כבר עבר לידיו, אין זה ראוי שיניח להם לגווע ברעב [ספורנו].
בפנייתם, הם משתמשים בביטוי הייחודי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ, ומייחסים מוות לא רק לבני אדם אלא גם לקרקע. הפרשנים מסבירים כי אדמה שאינה מעובדת, שאין בה בני אדם שיחרשו אותה ואינה מצמיחה פירות, נחשבת כמתה, שכן כוח הצמיחה שלה בטל [רד"ק, בכור שור, הכתב והקבלה, חזקוני]. זוהי גם כוונת הבקשה וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם – שלא תישאר שדה בור, ריקה ושוממה ללא עיבוד [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג].
המצרים מציעים ליוסף עסקה טוטאלית: קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ. רצונם היה להימכר כעבדים של ממש, בדומה לעבדים כנענים, מתוך הבנה שכך האדון (פרעה) יהיה מחויב לזון ולפרנס אותם ללא הגבלה. בשלב זה, תקוותם היחידה הייתה רק לשרוד וְלֹא נָמוּת, גם במחיר של אובדן חירות מוחלט [העמק דבר].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיוסף סירב לקנות את גופם לעבדות. במקום זאת, הוא קנה רק את האדמות והפך את המצרים לאריסים (חקלאים החוכרים את הקרקע) של פרעה. בניגוד לנוהג המקובל שבו המלך כבעל הקרקע נוטל ארבע חמישיות מהיבול והפועל מקבל רק חמישית, יוסף עשה עמם חסד והפך את היוצרות: הם יקבלו ארבע ידות למחייתם, ופרעה יקבל רק חמישית. המשמעות של עֲבָדִים לְפַרְעֹה בעסקה זו לא הייתה עבדות גוף, אלא שעבוד לקרקע ותשלום מס קבוע, מבלי שיוכלו לעזוב את שדותיהם [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. כדי להבטיח שהמצרים לא יטענו בעתיד לבעלות על הקרקעות, העביר אותם יוסף מעיר לעיר, ובכך ניתק את זיקתם לנחלותיהם [צאינה וראינה, בעלי ברית אברם].
בסיום דבריהם הם מבקשים: וְתֶן זֶרַע. בקשה זו אינה מיועדת למאכל, אלא לזריעת האדמה מחדש [רש"י, מזרחי]. כאן מתעוררת תמיהה: הרי יוסף עצמו ניבא שהרעב יימשך שבע שנים, וכיצד הם מבקשים לזרוע כאשר נותרו עוד חמש שנות רעב?
על כך משיבים הפרשנים כי עם ירידתו של יעקב אבינו למצרים, הגיעה ברכה לרגליו והרעב פסק מוקדם מהצפוי, ולכן יכלו לשוב ולזרוע [רש"י, אבן עזרא]. המצרים ראו שמי הנילוס עולים לקראת יעקב והבינו שהברכה באה בזכותו [צאינה וראינה]. כדי ליישב זאת עם נבואת יוסף שלא תיראה כשקרית, מוסבר כי הרעב אכן פסק, אך הדבר קרה רק בתוך גבולות מצרים בזכות יעקב, בעוד שבשאר ארצות העולם הרעב המשיך בדיוק כפי שחזה יוסף [שפתי חכמים, דברי דוד]. בנוסף, המצרים רצו שיוסף עצמו יעניק להם את הזרע, מתוך אמונה שבכל מקום שבו ידו מעורבת שורה הברכה, והאדמה תוציא את פריה למרות שנות הבצורת [בעלי ברית אברם].