המשבר הכלכלי הכבד במצרים מוביל לשינוי דרמטי במבנה הבעלות על הקרקעות ועל התושבים. לאחר שהאזרחים כילו את כל משאביהם, יוסף מכונן סדר כלכלי וחקלאי חדש, שבו המדינה לוקחת בעלות על המשאבים, אך בד בבד מספקת לעם את האמצעים לשקם את חייהם ולשוב לעבד את האדמות.
הפרשנים דנים באופי הקניין הכפול שביצע יוסף. מצד אחד, מאחר שפרעה קנה גם את האנשים וגם את הקרקעות, התושבים הופכים לעבדיו. עליהם לעבד את השדות, ופרעה מצידו מחויב לספק להם זרעים ומזון, כך שמבחינה משפטית כל תבואת מצרים שייכת לו, שהרי הכלל קובע כי "מה שקנה עבד קנה רבו" [ספורנו, פרדס יוסף]. עם זאת, עיון מדוקדק בפסוק מגלה הפרדה בין קניין האנשים לקניין הקרקע, המתבטאת במילה הַיּוֹם. האדמה נקנתה בקניין גמור ומוחלט, ואילו האנשים לא נקנו כעבדים גמורים אלא כפועלים ושכירים שנועדו לעבד את האדמה, שהרי ללא עובדים אין תועלת בקרקע. קניין האנשים התבצע בפועל כאשר יוסף העביר אותם מעיר לעיר [אור החיים]. גישה נוספת רואה במילה הַיּוֹם ביטוי לקניין זמני בלבד; הקרקע נקנתה לחלוטין, אך האנשים נקנו רק לאותו היום, לשעה שבה לא היה להם ממה להתפרנס, על מנת שיוכלו לקבל זרעים [העמק דבר]. יש מי שמוסיף כי קניין הקרקעות נעשה כבר קודם לכן, ואילו עתה יוסף מציע קניין חדש – מי שירצה לשוב לעבד את השדה, יקבל אדמה ויקנה את עצמו כעבד לצורך עבודה זו [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק יוסף מכריז על חלוקת הזרעים, והפרשנים מסבירים כי המילה הֵא משמעותה "הנה" [רש"י, ביאור יש"ר]. עצם חלוקת הזרעים מעידה על כך שהרעב במצרים התמתן ואפשר את פיתוח החקלאות מחדש, זאת בניגוד לארצות רחוקות שבהן לא נותרו זרעים והרעב נמשך [ביאור שטיינזלץ]. התמתנות הרעב במצרים והפסקתו התרחשו בזכות בואו של יעקב למדינה [כלי יקר, שפתי כהן].
כדי למסד את הכלכלה החדשה, יוסף קבע כי התבואה שתצמח תחולק לחמישה חלקים שווים. חמישית אחת תועבר לפרעה כדי להעשירו ולהשביע את רצונו מבלי לעורר בו חמדנות יתרה שתגרום לו לחפש אחר אוצרות נוספים. ארבעת החלקים הנותרים יישארו בידי העם לטובת זרעים לשנה הבאה, מאכל למשפחה, אוכל לילדים וכיבוד אורחים עוברי אורח [שפתי כהן]. חלוקה זו, שבה העם מפריש חמישית ושומר לעצמו ארבעה חלקים, נעשתה גם היא בהשראת זכותו של יעקב, כהמשך למסורת המעשרות שהנהיג כשהבטיח להפריש לה' עשירית ועוד עשירית מכל אשר לו [כלי יקר].