הרעב הכבד מגיע לנקודת מפנה קריטית כאשר הרזרבות הכלכליות של האזור קורסות לחלוטין. לאחר שאנשים השתמשו בכל עודפי היבול שלהם והוציאו את כל חסכונותיהם, הם נאלצים להתייצב מול השליט בתחינה נואשת להישרדות ולמזון.
הפועל וַיִּתֹּם נגזר מהשורש ת.מ.מ, שהוא שורש כפול [אבן עזרא, מחוקקי יהודה], ומשמעותו שכלתה כל פרוטה מן הכיס [ביאור יש"ר]. המילה אָפֵס מתפרשת לרוב במשמעות של כליה וסיום [רש"י, ביאור יש"ר], אך יש המפרשים אותה מלשון מניעה, כלומר שהכסף היה קיים אך לא היה זמין באותו רגע משום שהושקע במרחקים [אור החיים]. בקשתם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ מתפרשת כזעקה: פן נמות לפניך [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
תהליך התרוקנות הכספים לא התרחש בבת אחת אצל כולם; באופן טבעי, כספם של העניים אזל מוקדם יותר משל העשירים. הפסוק מתעד את הרגע שבו תם הכסף גם לעשירים. עם זאת, גישה מדרשית מציעה שיוסף השתמש ברוח הקודש כדי לתמחר את התבואה באופן אישי – ביוקר לעשירים ובזול לעניים – כך שכספם של כולם אזל בדיוק באותו הזמן [הטור הארוך]. בבואם אל יוסף, המצרים הדגישו כי לא נותר להם כסף מזומן לשלם [ביאור שטיינזלץ], והבטיחו לו שאינם מסתירים ממנו הון חבוי [העמק דבר].
הכתוב מציין שגם מֵאֶרֶץ כְּנַעַן תם הכסף, אך מתאר רק את המצרים באים אל יוסף. היכן היו הכנענים? גישה אחת מסבירה שהם פשוט הלכו לחפש מזון במקומות אחרים [רד"ק]. גישה אחרת מצביעה על הבדל גיאוגרפי: בכנען היו מאכלי בהמה שבני אדם יכלו לאכול בשעת הדחק, ולכן רק העשירים והמפונקים טרחו להגיע למצרים. במצרים, לעומת זאת, לא צמח דבר [העמק דבר]. רוב הפרשנים מציעים שהמצרים השתמשו בפשיטת הרגל של כנען כקלף מיקוח מול יוסף. הם טענו: מכיוון שגם לכנענים אין כסף והם לא יבואו לקנות, התבואה תישאר בידך ללא קונה ותרקיב. לכן, עדיף שתיתן לנו אותה ולא נמות לחינם [רמב"ן, הטור הארוך].
כאשר המצרים מתחננים הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, התוספת של המילה "לנו" מרמזת שהם כבר לא דרשו את הלחם הרגיל והטוב, אלא הסתפקו בכל לחם שהוא, שכן כבר התרגלו לדוחק הרעב [העמק דבר]. הם טענו שאין סיבה שימותו רק בגלל חוסר במזומן, שכן הם יכולים לשלם בשווה כסף – במקנה שלהם. יוסף מסכים לקבל את בהמותיהם, אך מתנה זאת בכך שבאמת אפס כספם. מהלך זה נועד לרושש את מצרים בכוונה תחילה. יוסף רצה שהמצרים ייאלצו לקנות בכספם האחרון מזון גם עבור עצמם וגם עבור בהמותיהם, שכן לא היה עשב למרעה. מטרתו הייתה שעד שאחיו יגיעו למצרים, המצרים יהיו עניים מרודים, וכך אחיו ייראו עשירים ומכובדים לעומתם. לחלופין, יוסף לא האמין לטענתם שאין להם כסף, אלא חשד שהוא רק מושקע במרחקים, ולכן לקח את בהמותיהם כמשכון עד שיביאו את התשלום [אור החיים].
במבט היסטורי רחב יותר, התרוקנות מצרים מנכסיה הייתה חלק מתוכנית אלוהית. שלילת הכסף מהמצרים נועדה למנוע מהם את היכולת לקנות את בני ישראל לעבדים או לסחור עמם בעתיד, שכן אם היו קונים אותם בכסף מלא, היה קשה הרבה יותר לשחררם ביציאת מצרים [שפתי כהן].
מבחינה כרונולוגית, מאורעות אלו התרחשו בשנה השישית לרעב, שבה שילמו המצרים במקנה, ולקראת השנה השביעית שבה שילמו באדמתם. ישנה מסורת מדרשית לפיה הרעב פסק והנילוס עלה ברגע שיעקב ירד למצרים, בזכות ברכתו. אולם, מסורת זו מעוררת קושי פרשני: אם הרעב הסתיים מוקדם, כיצד התרחש התהליך הממושך של מכירת המקנה והאדמות המתואר בפסוקים אלו? [רד"ק, שפתי כהן].