לאחר השלמת תיאור המפגש המרגש בין יוסף לאחיו ולאביו, העלילה עוצרת לרגע את הרצף הסיפורי של המשפחה וחוזרת למציאות הקשה והמייסרת שהכתה באזור כולו.
הפרשנים נחלקו בשאלה מתי בדיוק התרחש התיאור המופיע בפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, הכתב והקבלה, דברי דוד ועוד] היא שהפסוק מהווה מעין "חזרה לאחור" אל תחילת שנות הרעב. הסיבה לכך היא המסורת לפיה הרעב פסק מיד עם הגעתו של יעקב למצרים בזכות ברכתו. לכן, התורה קוטעת את סיפור המשפחה כדי להשלים את תיאור פעולותיו של יוסף בשנתיים הראשונות של הרעב, בטרם הגיע יעקב. מנגד, פרשני הפשט [שד"ל, אבן עזרא] סבורים כי הפסוק ממשיך את הרצף הכרונולוגי הרגיל. לשיטתם, לאחר חמש שנים שבהן קנו המצרים תבואה בכסף, אזלו אמצעיהם, והפסוק מתאר את השלבים המתקדמים והנואשים של שנות הרעב.
המילים וְלֶחֶם אֵין אינן מתארות בהכרח היעדר מוחלט של תבואה, אלא מציאות שבה לא ניתן היה להכין לחם ראוי למאכל. התבואה המעטה שעוד נותרה עורבבה עם סובין ופסולת חיטה, מה שיצר לחם עוני שאינו משביע [העמק דבר]. הרעב היה כה כבד, עד שנוצר מצב גופני חריג שבו גם כאשר אדם אכל כמויות עצומות של מזון, הוא נותר בתחושת רעב פנימית וייסורים [אור החיים].
כדי לתאר את השפעת הרעב, משתמשת התורה במילה הייחודית וַתֵּלַהּ. הפרשנים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת מילה זו, המשקפים את ההידרדרות הפיזית והנפשית של התושבים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כמבטאת עייפות, חולשה ואובדן כוח [רש"י, רשב"ם, רב סעדיה גאון]. יש המבחינים בין עייפות רגילה הנובעת מעבודה קשה (השורש ל.א.ה), לבין המילה המופיעה כאן (השורש ל.ה.ה) שמשמעותה אובדן כוחות החיים וקמילת הגוף כתוצאה מחוסר מזון ושתייה [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. במובן הרחב, גם האדמה עצמה נראתה "עייפה", שכן בבצורת החמורה לא צמח בה דבר [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה רואה במילה ביטוי של חוסר אונים מוחלט. מרוב מצוקה, האנשים היו אובדי עצות, "מתלהלהים", ולא ידעו כיצד לפעול כדי להציל את עצמם [אבן עזרא, רלב"ג].
הגישה השלישית לוקחת את המצוקה צעד נוסף קדימה, ומפרשת את המילה מלשון שיגעון וטירוף הדעת. הרעב הכבד והמחסור גרמו לאנשים לאבד את שפיותם ולהתנהג באופן לא רציונלי, תוך עשיית תנועות משונות של שיגעון [רד"ק, העמק דבר].
בסוף הפסוק מודגש כי הרעב פגע במיוחד באֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן. הסיבה שארצות אחרות אינן מוזכרות כאן היא שהן היו רחוקות מדי מכדי שתושביהן יוכלו להגיע למצרים לקנות תבואה, או משום שבאזורים המרוחקים יותר הרעב פשוט לא היה כה הרסני [רשב"ם, ביאור יש"ר].