יצא לכם פעם להרגיש כל כך רעבים, עד שממש לא היה לכם כוח לעשות שום דבר? תארו לעצמכם מצב שבו ארצות שלמות מרגישות בדיוק כך. אחרי המפגש המרגש של יוסף עם המשפחה שלו, הסיפור שלנו עוצר לרגע וחוזר קצת אחורה בזמן, לשנתיים הראשונות של הרעב, לפני שיעקב הגיע למצרים.
באותן שנים קשות, המילים וְלֶחֶם אֵין לא אומרות שלא היה אוכל בכלל, אלא שלא היה אפשר להכין לחם רגיל וטוב. התבואה המעטה שנשארה עורבבה עם כל מיני שאריות, וזה יצר לחם שלא באמת משביע. גם כשכבר אכלו ממנו, עדיין נשארו רעבים.
כדי לתאר את המצב הזה, התורה משתמשת במילה מיוחדת: וַתֵּלַהּ. המילה הזו מתארת עייפות עצומה, חולשה גדולה ואובדן כוחות בגלל חוסר באוכל ובשתייה. אפילו האדמה עצמה נראתה "עייפה", כי שום דבר לא צמח בה.
הרעב הכבד הזה פגע במיוחד באֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן. ארצות אחרות לא מוזכרות כאן, כנראה כי הן היו רחוקות מדי ואנשים לא יכלו לצעוד כל כך הרבה כדי לקנות תבואה מיוסף, או ששם הרעב פשוט היה פחות קשה.