לאחר שהמצרים מיצו את כל משאביהם הכלכליים כדי לשרוד את הרעב הכבד, הם ניצבים מול מציאות של חוסר כל. בייאושם, הם פונים אל יוסף לעסקת הישרדות אחרונה, שבה הם מציעים את הדבר היחיד שנותר להם: גופם ואדמתם.
הפרשנים נחלקו בשאלה לאיזו תקופה בדיוק מתייחסות המילים בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. גישה אחת, המבוססת על דברי המדרש, מסבירה כי מדובר בשנה השנייה של הרעב עצמו. לפי תפיסה זו, הרעב פסק לחלוטין ברגע שיעקב ירד למצרים והביא עמו ברכה, וחזר להכות במצרים רק לאחר מותו [רש"י, הטור הארוך, רבנו בחיי]. מנגד, פרשנים אחרים דוחים גישה זו בטענה שהיא מעמידה בספק את אמיתות פתרון החלומות של יוסף (שהרי חזה שבע שנות רעב רצופות), ומפרשים את הדברים על דרך הפשט: הכסף שהיה בידי המצרים הספיק להם לחמש שנים, ובשנה השישית הם שילמו בעבור המזון בבהמותיהם. לכן, השנה השנייה המוזכרת כאן היא השנה השנייה מאז שתם הכסף, והיא למעשה השנה השביעית והאחרונה של שנות הרעב [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, ביאור יש"ר]. דעה נוספת גורסת כי זוהי השנה השנייה מאז הגעת יעקב למצרים, שהיא השנה הרביעית לרעב [חזקוני, רמב"ן בשם ראב"ע], ויש שפירשו בפשטות שמדובר בשנה הראשונה והשנייה של הרעב באופן מילולי [העמק דבר].
בפנותם ליוסף, מצהירים המצרים לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי. משמעות המילה "נכחד" היא הסתרה והעלמה. המצרים מבקשים להבהיר כי אינם מסתירים הון סודי כדי להתחמק מתשלום, ואינם מעמידים פני עניים כדי לבקש נדבות, אלא הם אכן חסרי כל באמת [שד"ל, ביאור יש"ר, אור החיים].
הצהרתם כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף מעוררת קושי לשוני, שכן המילה "אם" משמשת לרוב להבעת תנאי, ואילו כאן חוסר הכסף הוא עובדה מוגמרת ולא ספק. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה אִם משמשת כאן במשמעות של המילה "אשר", כלומר: מכיוון שאשר תם הכסף, והדבר ודאי [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, דברי דוד]. לעומתם, יש שמפרשים שהמילה אכן נותרה בלשון תנאי; מכיוון שיוסף הוא שקבע את שער החליפין של התבואה והכסף, המצרים לא ידעו בוודאות את מצב חשבונם המדויק, ולכן אמרו "אם כבר תם הכסף על פי חשבונך" [הכתב והקבלה, תולדות יצחק, העמק דבר]. השימוש במילה תַּם מדגיש שהכסף והרכוש עברו לידי יוסף בשלמות ובתמימות, בניגוד למילה "אפס" שהוזכרה קודם לכן ומציינת רק היעדר [מלבי"ם].
המצרים מוסיפים ואומרים וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי, כלומר, כל הבהמות שהיוו עירבון או אמצעי תשלום, עברו כעת באופן מוחלט לרשותו ולבעלותו הבלעדית של יוסף [אור החיים, מזרחי, דברי דוד]. משכך, הם מודים כי לא נותר להם דבר בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ, ביטוי שמשמעותו הפשוטה היא "אלא גופנו" [רש"י, מזרחי]. מבחינה דקדוקית, האות גימ"ל במילה גווייתנו, כמו גם האות דל"ת במילה ואדמתנו, מנוקדות בדגש חזק [מנחת שי].
מתוך הבנה שהרעב ממשיך להכות בהם גם לאחר שמסרו את כל רכושם, המצרים מגיעים למסקנה שהדרך היחידה להינצל היא להפוך לרכושו הישיר של פרעה. הם קיוו שברגע שייקראו על שמו של המלך, מזלו הטוב והצלחתו יגנו עליהם, יצילו אותם ממוות ויגרמו לאדמה לחזור ולהצמיח יבול תחת חסותו [מלבי"ם].