במהלך הרעב הכבד במצרים נאלצו כלל האזרחים למכור את אדמותיהם למלך בתמורה למזון, אך קבוצה אחת שמרה על עצמאותה הכלכלית ועל נכסיה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הכֹּהֲנִים מכוונת לכומרי עבודה זרה ולמשרתי הדת המצרית [רד"ק, רש"י, רלב"ג, משכיל לדוד]. שורש המילה מציין לרוב שירות לאלוהות, אם כי בהקשרים אחרים במקרא משמעותו היא שררה וגדולה [שפתי חכמים, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. ואכן, יש המפרשים שגם כאן הכוונה היא לשרי המלוכה ולאנשי האצולה המצרית [הטור הארוך, חזקוני].
המילה חֹק מתפרשת כדבר קצוב, דהיינו מנת לחם יומית קבועה שהוענקה להם מאת המלך [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר]. מכיוון שהפסוק משתמש בפועל וְאָכְלוּ, ברור שהחוק מתייחס למזון ולפרנסה [תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, אין מדובר בהחלטה שרירותית, אלא בהענקת האמצעים ההכרחיים לעצם קיומם ולתפקידם בחברה [רש"ר הירש]. בזכות אספקת המזון הממשלתית, כהני מצרים לא הגיעו לחרפת רעב ולכן פשוט לא הוצרכו למכור את אדמותיהם [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת גורסת כי מלכתחילה לא היו ברשותם שדות חקלאיים, אלא רק קרקעות בחצרות בתיהם [העמק דבר].
חלק ניכר מהפרשנים מסבירים שיוסף הוא שסיבב את הפטור הזה כגמול והכרת הטוב לכהנים. כאשר אשת פוטיפר העלילה על יוסף שניסה לאונסה, הכומרים הם שדנו אותו. הם ערכו חקירה ובדקו אם בגדו של יוסף נקרע מקדימה או מאחור, או שבחנו באש את הכתמים על הסדין כדי להבחין בין חלבון ביצה לבין ראיות ממשיות. פסיקתם ההוגנת זיכתה את יוסף, ובתמורה הוא דאג להבטיח את פרנסתם [ריב"א, רא"ש, פענח רזא, צאינה וראינה, חזקוני].
לצד זאת, מוצגים מניעים פרגמטיים ואישיים. ייתכן שיוסף נמנע מקניית אדמותיהם כדי שלא יתגרו וימרדו במלך [חזקוני], או שעשה זאת כהטבה לקרובי משפחתה של אשתו, בתו של פוטיפרע כהן און [הטור הארוך, פענח רזא]. גישה מקורית מסבירה שיוסף יזם את החוק הזה כתחבולה משפטית שנועדה להגן על בני משפחתו בעתיד. מעמד רועי הצאן היה חשוב במצרים, בדומה למעמד הכומרים, ועל ידי פטור ממס לכהנים, הבטיח יוסף שגם אחיו הרועים יזכו לפטור דומה בארץ גושן [הכתב והקבלה].
רישום פרט היסטורי זה בתורה נועד ללמד מוסר השכל: אם מלך מצרים דאג לפרנסת כומריו, קל וחומר שעל בני ישראל לא להיות צרי עין בנתינת תרומות, מעשרות ומתנות לכהניהם [פענח רזא, צפנת פענח]. יתרה מכך, המערכת המצרית מדגישה את מקורה האלוהי של התורה. בניגוד לכהנים במצרים שהחזיקו בבעלות על קרקעות ונהנו מהכנסה ממשלתית מובטחת, התורה שללה מכהני ישראל נחלה והעמידה את קיומם על רצונם הטוב של בני העם. הבדל תהומי זה מפריך את הטענה שמשה רבנו העתיק את חוקיו מהתרבות המצרית [רש"ר הירש].