בשל הרעב הכבד, נאלצו תושבי מצרים למכור את נכסיהם כדי לשרוד, מה שהוביל לשינוי דרמטי במבנה הבעלות על הקרקעות במדינה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה אינה מציינת רק שליטה פוליטית, שהרי מצרים הייתה תחת שלטונו של פרעה גם קודם לכן, אלא שהארץ הפכה כעת לקניינו הפרטי והמוחלט (רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים).
באשר להיקף הקניין, עולה מן המקורות תמונה מורכבת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיוסף קנה רק את הקרקעות, ולא את האנשים עצמם. לפי גישה זו, יוסף נהג ברחמנות, שכן לא ראוי שמושל ישעבד את עמו לעבדים תמורת לחם בשעת משבר, אלא חובתו לדאוג לפרנסתם (מלבי"ם, צרור המור). בנוסף, עמד מאחורי הצעד היגיון כלכלי וממלכתי: אילו היו המצרים הופכים לעבדים, הממלכה הייתה נאלצת לפרנסם גם אם לא היו עובדים כראוי. הותרתם כאנשים חופשיים הבטיחה שכל אדם יעמול קשה לפרנסתו (העמק דבר). מנגד, ישנה דעה ולפיה קניית הארץ הפכה הלכה למעשה את כל האיכרים והאזרחים לעבדיו של פרעה (ביאור שטיינזלץ).
עיון מדוקדק במילות הפסוק חושף את שלבי הקניין. המילה שָׂדֵהוּ מתייחסת לשדות החקלאיים המיועדים לזריעה, שאותם מכרו המצרים תחילה. הצירוף אַדְמַת מִצְרַיִם מרחיב את המכירה וכולל גם חצרות ושטחים שאינם מיועדים לחקלאות. לבסוף, המילה הָאָרֶץ מאגדת בתוכה את הכל יחד – השדות והחצרות כאחד (העמק דבר). כמו כן, הפועל מָכְרוּ אינו מציין רק הסכם מכירה רגיל, אלא טומן בחובו משמעות של "מסירה" פיזית, שהיא דרך קניין המעבירה את הבעלות באופן סופי ומוחלט (אם למקרא).
מעבר למשמעות הכלכלית המיידית, הפרשנים מצביעים על ההשגחה האלוהית הנסתרת במהלך זה, שנועדה לשרת שתי מטרות היסטוריות. המטרה הראשונה הייתה לטובת עם ישראל: העברת המצרים מאדמותיהם וריכוזם בערים אפשרו לפנות את חבל גושן עבור בני ישראל באופן חוקי וללא עושק. כך נוצר ניגוד בולט – בעוד המצרים סובלים מעוני, רעב ואובדן נחלותיהם, בני ישראל יושבים בארץ גושן כמלכים ומתרבים בזכותו של יעקב (העמק דבר, צרור המור).
המטרה השנייה נועדה להכין את הקרקע לעתיד: ה' סיבב בחכמתו שכל אדמות מצרים יהיו בבעלותו הפרטית של פרעה ולא בידי העם, כדי שבעתיד, כאשר יכו במצרים מכות כמו ברד וארבה, הנזק הכלכלי העצום יפגע ישירות בנכסיו של המלך. זהו עונש כפול ומכוון לפרעה על האכזריות שיפגין כלפי ישראל (ביאור יש"ר).