רגעי הפרידה של אב ממשפחתו מקפלים בתוכם בקשות אחרונות הנוגעות לגוף, לנפש ולמורשת הדורות. בקשתו של יעקב מיוסף אינה רק הנחיה טכנית על הסדרי לוויה, אלא צוואה רוחנית המבטאת את הקשר העמוק לארץ ישראל, לאבות האומה ולהשגחת ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי וְשָׁכַבְתִּי עִם־אֲבֹתַי אינו מתייחס לקבורה עצמה, אלא לרגע הפטירה ויציאת הנשמה, שכן מבחינה כרונולוגית המיתה קודמת לנשיאת הגוף ולקבורתו [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, ריב"א, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, הדר זקנים, רש"ר הירש]. יש המפרשים שכיבה זו כהנחת מיטת המת במרכז כדי שהסופדים יקיפו אותה [ספורנו, מחוקקי יהודה]. רובד נוסף ומעמיק יותר מפריד בין הגוף לנפש: בעוד שהמשך הפסוק עוסק בטיפול הפיזי בגוף, הרי שהשכיבה עם האבות מתארת את הנפש, אשר מיד עם הפטירה עולה ומתחברת למקום מנוחתם של הצדיקים [רבנו בחיי, מלבי"ם, צרור המור]. יתרה מזו, השימוש בפועל המבטא שכיבה מרמז על כך שהמוות אינו סוף מוחלט, אלא מצב זמני שממנו עתיד האדם להקיץ, ובכך טמון רמז לאמונת תחיית המתים [אם למקרא, חנוכת התורה].
באשר להוראה וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, יעקב מביע התנגדות נחרצת לקבורה במצרים, אפילו באופן זמני. הסיבה ההלכתית לכך היא שעל פי הדין, המפנה מת מקברו חייב ליטול עמו גם מעפר הקבר, ויעקב סלד מהרעיון שעפר טמא ממצרים יובא וייטמן עמו בארץ ישראל [העמק דבר, פני דוד, חזקוני, חתם סופר, תורה תמימה]. טעמים נוספים לבקשה זו הם החשש של יעקב שהמצרים יהפכו את קברו לעבודה זרה, והרצון להימנע מצער "גלגול מחילות" – המסע הקשה של הגוף מתחת לאדמה אל ארץ ישראל לעת התחייה [תורה תמימה]. כמו כן, יעקב רצה למנוע מצב שבו צאצאיו ייאלצו בעתיד לצאת מארץ ישראל לארץ טמאה רק כדי לפקוד את קברו [קונטרס חיבה יתירה]. מבחינה מעשית, יעקב מנחה את יוסף להמתין עד שיחלפו ימי הבכי והאבל, ורק אז לשאת אותו, כדי שהמצרים לא יתנגדו להוצאתו [ספורנו].
הבקשה וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם נועדה להבטיח את קבורתו של יעקב במערת המכפלה, כדי שהצדיק ייקבר לצד אבותיו הצדיקים [רבנו בחיי, מחוקקי יהודה]. ההתעקשות על מקום זה דווקא נבעה גם מהרצון להיאחז בקרקע שנרכשה כחוק ומהווה קניין פרטי של האבות, שכן הזמן לכיבוש הארץ כולה טרם הגיע [ביאור יש"ר, ברכת אשר]. יש בכך גם ביטוי לקשר המיסטי שבין הגוף לארץ ישראל, כאשר השלמות מושגת רק כאשר הצדיק נטמן באדמת הקודש [רקנאטי].
תגובתו של יוסף, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ, מגלמת בתוכה משמעויות של כבוד וקבלת עול. יוסף מצהיר כי הוא מוכן לקיים את המצווה מרצונו החופשי ובכל כוחו, מתוך חובת כיבוד אב, ולכן למעשה אין צורך בהשבעה שתציג אותו כמי שפועל מתוך כורח [אור החיים, מלבי"ם, צרור המור, רבינו חננאל]. מתוך כבוד למעמדו או למעמד אביו, יוסף נמנע מלהניח את ידו תחת ירך יעקב כפי שהתבקש בתחילת הדברים, והבטיח כי די בדיבורו ובהבטחתו האישית [העמק דבר, פני דוד]. בנוסף, יוסף מבטיח כי לא יסתמך רק על הבטחת ה' ליעקב שיעלהו ממצרים, אלא יפעל אקטיבית ויוציא זאת אל הפועל [הטור הארוך, צרור המור]. לבסוף, הבטחתו של יוסף טומנת בחובה גם מבט לעתיד: כשם שיעקב ציווה אותו, כך יוסף מבטיח שגם הוא, בבוא יומו, יצווה וישביע את אחיו ואת השבטים להעלות את עצמותיו ממצרים [רבנו בחיי, הטור הארוך, צאינה וראינה, הדר זקנים, דעת זקנים].