תקנתו הכלכלית של יוסף במצרים מתגבשת לכדי הסדר קבע משפטי, המגדיר את בעלות השלטון על הקרקעות ואת מערכת המס, לצד מתן פטור ייחודי למעמד הדתי.
פעולתו של יוסף, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק, נועדה לקבע את התקנה כחוק תמידי שלא יבוטל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה נעשה רק לאחר שיוסף הוכיח לאזרחים כי ההסדר הוגן ואינו בבחינת גזל או מס שרירותי, ובכך עיגן את הדבר בחוקי מצרים [ספורנו].
אשר למהות המס, לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ, מבנה הפסוק וטעמי המקרא מלמדים כי המילה "לפרעה" נקשרת למילה "לחק", כלומר מהות החוק היא גביית חמישית מן התבואה עבור המלך [ביאור יש"ר]. מתוך לשון זו עולה תפיסה משפטית עמוקה: האדמה שייכת לפרעה רק לשם הבטחת תשלום החומש. אם החקלאי לא ישלם את המס, הכתר יהיה רשאי להחרים את הקרקע כולה. מבנה זה הבטיח שהמצרים לא יהפכו לעבדים או לאריסים פשוטים המקבלים רק חלק קטן מעמלם, אלא יישארו חקלאים עצמאיים השומרים לעצמם ארבע חמישיות מן היבול [רש"ר הירש].
החוק מחריג קבוצה אחת, רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר בכומרי העבודה הזרה במצרים [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. אדמתם נותרה בידם ולא עברה לבעלות המדינה משום שמעמדם זיכה אותם בסיוע ישיר מאת המלך [ביאור שטיינזלץ]. המילה לְבַדָּם מתייחסת לכהנים עצמם ולא לאדמתם, שכן אחרת היה נכתב "לבדה" [ביאור יש"ר].
מעבר לתיאור ההיסטורי, חזרתה של התורה על פטור זה נועדה להעביר מסר פסיכולוגי וחינוכי לעם ישראל לדורות: הכתוב מדגיש את החשיבות האוניברסלית שיוחסה לכלכלת משרתי הדת, וזאת כדי שהעם לא יתרעם על ריבוי מתנות הכהונה שיידרש להעניק לכהניו שלו בעתיד [שד"ל].