המשבר הכלכלי במצרים מעמיק, ולאחר שאזל הכסף לחלוטין, נאלצים התושבים להמיר את נכסיהם היקרים והמשמעותיים ביותר – בעלי החיים שלהם – תמורת מזון בסיסי. יוסף מקבל את רכושם ומספק להם תמורתו לחם.
הכתוב מפרט את סוגי הבהמות שהובאו, והפרשנים עומדים על סדר הופעתם ואופן מכירתם. הציון הראשון הוא בַּסּוּסִים, שכן הם נחשבו לבהמות היקרות, המובחרות והחשובות ביותר, שבהן התפרסמה מצרים. בשל ערכם הרב והמשתנה מסוס לסוס, וכן נחיצותם הרבה למלכות, הם הוערכו ונמכרו כל אחד בנפרד [העמק דבר, רש"ר הירש]. ייתכן כי חלוקת הרכוש משקפת גם את אוכלוסיות מצרים השונות, כאשר המצרים עצמם הביאו את הסוסים והחמורים, ואילו תושבי גושן הביאו את הצאן [שד"ל].
לאחר מכן מוזכרים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר. השימוש במילה "מקנה" מעיד על כך שבהמות אלו לא נמכרו ביחידות בודדות, אלא כעדרים שלמים שהוערכו יחד ללא ספירה מדוקדקת. הצאן היה נחוץ במיוחד לשלטון לשם הפקת צמר לבגדי הצבא. לבסוף מוזכרים וּבַחֲמֹרִים, שנמכרו בספירה מדויקת ובמחיר קבוע לכל חמור [העמק דבר]. פרט מעניין שעולה מן הרשימה הוא היעדרם של החזירים, אף שחזירי מצרים היו ידועים כמשובחים. השמטה זו נתפסת כהוכחה ורמז לאיסור ההלכתי לסחור בבעלי חיים טמאים [פרדס יוסף].
פעולתו של יוסף כלפי העם מתוארת במילה וַיְנַהֲלֵם, שזכתה למספר התייחסויות. ברמה הפשוטה, משמעותה הנהגה [רש"י], כלכלה, חיזוק וסיפוק צורכיהם של המצרים תמורת מקניהם [שד"ל, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אולם, ניתוח מדוקדק של השפה מלמד כי בניגוד לפעולות הנהגה אחרות המבטאות רק תנועה פיזית או הצלה מסכנה, השורש נה"ל מצביע על הנהגה המעניקה תוספת טובה, הרחבה וקורת רוח, כך שיוסף העניק להם נחמה ורוגע באמצעות המזון [הכתב והקבלה].
מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון איטיות והדרגתיות. לפי גישה זו, יוסף ניהל את חלוקת המזון לאט ובמנות קטנות, ולא נתן להם לאכול עד שובע. פעולה זו נבעה מהבנה רפואית שאכילה מרובה ופתאומית לאחר תקופת רעב ממושכת עלולה לגרום לחולי ואף למוות, ולכן שמר עליהם יוסף באמצעות הרעבה מבוקרת [ספורנו].
השלמת העסקה התרחשה בַּשָּׁנָה הַהִוא, לאחר שאפס הכסף. באשר לתזמון המדויק, הדעות חלוקות: יש הסבורים כי מדובר בשנה השנייה לרעב [ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מציינים כי זו הייתה השנה השישית לשנות הרעבון [ספורנו].