בראשית, פרק מ״ז, פסוק י׳

מפגשם של יעקב אבינו ושליט מצרים מסתיים באקט של פרידה המשלב הבעת כבוד מלכותי יחד עם השפעה רוחנית וגשמית על מצרים כולה.

המילה וַיְבָרֶךְ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כחלק מכללי הנימוס המקובלים, שכן דרכם של הנפטרים מלפני שרים לברך אותם וליטול מהם רשות לצאת [רש"י, ביאור יש"ר]. עם זאת, הגישה המרכזית מדגישה כי לא מדובר רק בברכת שלום נימוסית, אלא בברכה ממשית לעושר, נכסים והתנשאות המלכות, כפי שנוהגים זקנים חסידים המבקרים אצל מלכים [הטור הארוך, שפתי חכמים].

תוכן הברכה התמקד בצרכיה הקיומיים של מצרים, שאינה ניזונה ממי גשמים אלא ממימי נהר הנילוס. באותה עת, הנילוס לא עלה על גדותיו במשך שנתיים, מה שגרם לרעב הכבד. יעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לקראתו, ומיד לאחר מכן הלך פרעה אל הנהר, המים עלו, המצרים זרעו את שדותיהם והרעב פסק [משכיל לדוד].

הפרשנים מעלים תהייה מדוע נעשה נס מפורסם לאדם רשע ועובד עבודה זרה. על כך מוסבר כי הברכה לא שינתה את סדרי הטבע ולא חוללה נס גלוי, שכן דרכו של הנילוס לעלות ממילא. ברכתו של יעקב התבטאה בתזמון המדויק: בכל פעם שפרעה היה יוצא לטייל על שפת היאור, המים היו עולים בדיוק באותה שעה לקראתו [גור אריה, ברכת אשר על התורה].

לברכה זו הייתה גם מטרה רוחנית. המצרים סגדו לנילוס כאל, וברכתו של יעקב נועדה להחליש אמונה זו ולהוכיח שהנהר כפוף לרצונו של ה', הפועל דרך יעקב. הבחירה לברך את פרעה דווקא בעליית הנילוס נבעה מכך שאילו היה מברך אותו באריכות ימים, פרעה, שהחשיב את עצמו לאלוהות, היה דוחה זאת בטענה שהחיים ממילא מסורים בידיו. למרבה האירוניה, פרעה נהג בכפיות טובה מוחלטת; במקום להכיר בברכת ה', הוא ניצל את עליית המים לקראתו כדי לטפח את גאוותו, והכריז כי הוא עצמו ברא את היאור והוא שולט בו [פרדס יוסף, חומש קה"ת].

לגבי סיום הפסוק, המילים מִלִּפְנֵי פַרְעֹה מרמזות על האופן שבו יצא יעקב. התורה אינה כותבת שיעקב יצא "מעם פרעה", אלא "מלפניו", כדי ללמד שיעקב הפגין כבוד כלפי המלך. הוא יצא כאשר פניו מופנות אל פרעה, כשהוא פוסע לאחוריו עד שהתעלם מעיניו, כדרך שאדם יוצא מאת פני רבו [העמק דבר].