בשנות הרעב הכבדות, כאשר לא היה אוכל בארץ, לקח יוסף אחריות מלאה על משפחתו וסיפק להם מזון בחינם, כראוי למעמדה של משפחת השליט [חזקוני, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מעשהו של יוסף, שכלכל את האחים שפגעו בו, מלמד שיעור עמוק בהשבת טובה תחת רעה. יוסף הבין שמעשיהם היו חלק מתוכניתו של ה', ובכך הוכיח כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב גם בעת צרה [מלבי"ם, חומש קה"ת].
הכתוב מציין שיוסף סיפק לֶחֶם לְפִי הַטָּף. הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי ומשמעותו לגבי אופן חלוקת המזון. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הַטָּף אינה מתייחסת רק לילדים קטנים, אלא לכלל בני הבית, שכן הילדים הם עיקר הבית [רש"י, גור אריה]. דעה נוספת מרחיבה את המושג וכוללת בו גם את הזקנים והחולים. לפי פירוש זה, יוסף דאג לספק למשפחתו לחם איכותי ונקי מסובין, המותאם למערכת העיכול העדינה של צעירים ומבוגרים כאחד [העמק דבר]. אחרים מפרשים בפשטות שחלוקת המזון נעשתה בדיוק לפי מספר הבנים והבנות [שד"ל].
מחלוקת מעניינת מתגלה בשאלה האם יוסף סיפק את המזון בצמצום או בשפע, וזאת לאור טבעם של ילדים. מצד אחד, פרשנים רבים מסבירים שדרכם של ילדים קטנים לפרר את הלחם, להשליך אותו ולאכול יותר ממבוגרים. בנוסף, ילדים אינם מסוגלים להבין את הצורך בצמצום המזון בזמן רעב. לכן, יוסף סיפק למשפחתו לחם בהרווחה ובשפע, כך שיספיק גם לאכילה וגם לפחת הנוצר מפירוק הלחם על ידי הילדים, מבלי להתחשב ביוקר המזון [רד"ק, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד, צפנת פענח, צאינה וראינה, חזקוני].
מנגד, יש הסבורים שיוסף סיפק מזון במידה מדויקת ומחושבת, ללא מותרות. לפי גישה זו, המילה הַטָּף נגזרת מהמושג "מידה טפופה" שבספרות חז"ל, כלומר מידה ישרה ומדויקת שאינה גדושה ואינה חסרה. הסיבה להגבלה זו היא מוסרית: בזמן שכלל הציבור שרוי בצער וברעב, אין זה ראוי שאדם יאכל וישתה בשפע ובהפרזה, ולכן יוסף נתן למשפחתו רק את המידה המספקת להם ותו לא [ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש].