מעברם של יעקב ובניו למצרים מקבל תפנית משמעותית, כאשר מעמדם משתנה ממשפחת פליטי רעב המבקשים מקלט זמני, לתושבי קבע בעלי נחלות. שינוי זה לא התרחש מעצמו, אלא כתוצאה מיוזמה מכוונת של השלטון המצרי ושל יוסף, אשר דאגו לעגן את מעמדם החדש מבחינה חוקית וגיאוגרפית.
הפרשנים עומדים על הפער שבין כוונתם המקורית של האחים לבין מה שאירע בפועל. בעוד שהאחים הצהירו "לגור בארץ באנו", כלומר מתוך כוונה לשהות בה באופן ארעי בלבד עד שיעבור הרעב, יוסף הושיב אותם במצרים כתושבי קבע לכל דבר [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם]. לשם כך הוא העניק להם אֲחֻזָּה, כלומר נחלה קבועה הכוללת בתים, שדות וכרמים. המילה אחוזה מבטאת קשר עמוק לקרקע; האדם אינו רק מחזיק באדמה, אלא האדמה "אוחזת" בו ומקבעת את מעמדו האישי והמשפטי [רש"ר הירש]. מתן האחוזה נועד למנוע מהם להיחשב כגרים חסרי זכויות, ולהפוך אותם לאזרחים מן השורה, ייתכן שאף באמצעות רישום רשמי בערכאות המלך [שפתי כהן]. עובדה זו מעצימה את העוול העצום שנעשה לישראל מאוחר יותר: שעבודם בפרך היה מנוגד לחלוטין לצו המלכותי המקורי שהעניק להם מעמד של תושבים שווי זכויות, והיווה הפרה בוטה של הנימוסים ושל החוק [ביאור יש"ר].
מיקומה של אותה אחוזה מוגדר כבְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס. השם רעמסס נגזר ככל הנראה משמם של מלכי מצרים באותה תקופה, או מצירוף מילים בשפה המצרית שמשמעותו "רועה אדם", על שם ייעודו של המקום לרועי צאן [שד"ל, אם למקרא]. באשר ליחס שבין ארץ גושן (שהוזכרה קודם לכן) לבין ארץ רעמסס, קיימת מחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרעמסס איננה אזור נפרד, אלא היא החלק המובחר והטוב ביותר בתוך המחוז הגדול של ארץ גושן. כאשר האחים ביקשו לשבת "בארץ גושן", הם לא ציפו לקבל לבעלותם את המחוז כולו, אלא רק לבקש מקום מגורים בתוכו, ויוסף בחר עבורם את החלקה המשובחת ביותר [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים כי ארץ גושן וארץ רעמסס הם שני אזורים נפרדים. לפי גישה זו, ארץ גושן הייתה אזור מרעה מבודד שנועד להרחיק את רועי הצאן המוקצים משאר העם, ולכן היא לא נחשבה למיטב הארץ. משום כך, יוסף העניק להם נחלות וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה והמשובחת, בעוד שאת צאנם רעו בגושן [העמק דבר].
הפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. הדגשה זו באה ללמד על דרך המוסר והנימוס המדיני של יוסף. אף על פי שיוסף היה השליט העליון על כל מצרים והיה בסמכותו המלאה לחלק קרקעות כרצונו, הוא נמנע מלהעניק נחלות כה משובחות לבני משפחתו ללא רשות מפורשת וצו ישיר מאת המלך [רד"ק, מלבי"ם].