השגחתו של ה' כיוונה את האירועים כך שפרעה לא יזמן את האחים מיד עם בואם, מה שאפשר ליוסף להציג אותם בעצמו בעיתוי מתאים, ללא נוכחות שרי מצרים. מהלך זה גם הפגין את מעמדו הרם של יוסף, שלא נזקק לבקש רשות מיוחדת כדי להכניס את בני משפחתו למלך [העמק דבר, ברכת אשר]. יוסף בחר שלא להציג את כל אחד עשר אחיו, אלא לקחת משלחת מייצגת של חמישה אחים בלבד, כדי לנהל פגישה עניינית שתבהיר כי הם בעלי מלאכה העוסקים ברעיית צאן ותו לא [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. המספר חמש אינו מקרי, שכן הוא שזור כמספר בעל משמעות בעלילות מצרים, כדוגמת חמש חליפות השמלות שנתן יוסף לבנימין, או מס החומש שהטיל על אדמת מצרים [פרדס יוסף].
בביאור המילה וּמִקְצֵה, מסבירים הפרשנים כי האות מ"ם משמשת כאן במשמעות של "מתוך" או "מקצת", כלומר חלק מן האחים [שד"ל, חזקוני]. עם זאת, משמעות המילה יצרה מחלוקת יסודית בשאלה אילו אחים בדיוק בחר יוסף, שכן המושג "קצה" יכול להתפרש כשני קצוות מנוגדים: החלשים ביותר או החשובים ביותר [רד"ק, אם למקרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיוסף בחר דווקא באחים החלשים ופחותי המראה. מטרתו הייתה טקטית: למנוע מצב שבו פרעה יתרשם מגבורתם ויגייס אותם לצבאו או ימנה אותם לשרי מקנה, ובכך יאפשר להם להשתקע בשלווה בארץ גושן [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה, ביאור יש"ר].
כדי לזהות מיהם אותם אחים חלשים, נחלקו מסורות חז"ל על בסיס ברכת משה לשבטים בסוף התורה. התלמוד הבבלי סובר שכפל השמות בברכת משה נועד לחזק את החלשים. לכן, האחים שהוצגו לפרעה הם אלו ששמותיהם הוכפלו בברכה: דן, זבולון, גד, אשר ונפתלי [תורה תמימה, רש"י]. לעומת זאת, המדרש והתלמוד הירושלמי סוברים שכפל שמות מעיד על גבורה קיימת. לפיכך, יוסף בחר דווקא באחים ששמותיהם לא הוכפלו, משום שהם החלשים: ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד]. הפרשנים מעירים כי שמו של יהודה הוכפל בברכת משה מסיבה אחרת לגמרי, הקשורה לתפילה על עצמותיו לאחר שנידוה את עצמו, ולא מחמת חולשה גופנית [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הפוכה לחלוטין, ולפיה המילה וּמִקְצֵה נגזרת מהמילה "קצין". לפי פירוש זה, יוסף לא בחר בחלשים, אלא להפך - הוא לקח את החשובים והמובחרים שבאחיו כדי לחלוק כבוד למלך [הטור הארוך, אם למקרא].
לבסוף, הפעולה וַיַּצִּגֵם מתפרשת כהעמדתם לפני פרעה על מנת שישתחוו לו כמקובל [ביאור יש"ר].