תגובתו של פרעה לבקשת אחי יוסף מהווה אישור רשמי ומלא להתיישבותם במצרים. המלך מעניק ליוסף סמכות מוחלטת לדאוג למשפחתו, הופך אותם מפליטים לתושבים רצויים, ואף מציע להם משרות מלוכה. מדרש ידוע רואה בפסוק זה את תחילתו ה"מתוקה" של השעבוד, בדומה לחזרת שטעמה מתוק בתחילה ומר בסוף, שכן קבלת הפנים החמה התחלפה לימים בעבודת פרך [תורה תמימה].
באומרו אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, פרעה מבהיר ליוסף כי הארץ נתונה תחת סמכותו ואין לו צורך לבקש רשות מיוחדת כדי להושיב בה את משפחתו [מלבי"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הציווי בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן מעורר דיון בקרב המפרשים לגבי היחס בין "מיטב הארץ" ל"ארץ גושן". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שארץ גושן עצמה, ובפרט אזור רעמסס שבתוכה, היא אכן האזור המובחר ביותר במצרים [אור החיים, רלב"ג, ביאור יש"ר]. לחלופין, פרעה מעניק להם את חופש הבחירה: הוא מציע להם את המקומות הטובים ביותר בממלכה, אך אם הם מעדיפים ספציפית את גושן בשל היותה אזור מרעה, הרשות בידם [אור החיים, העמק דבר]. גישה מעניינת מחלקת את הפסוק לשניים: את יעקב אביהם, שהוא אדם זקן הזקוק לאוויר טוב ולמנוחה, יש להושיב "במיטב הארץ", ואילו האחים הצעירים יותר, שעוסקים ברעיית צאן, ישבו "בארץ גושן" [חזקוני].
המילים וְאִם־יָדַעְתָּ מפורשות לא רק כידיעה עובדתית, אלא כביטוי של רצון ובחירה. פרעה אומר ליוסף שאם הוא חפץ ומעוניין בכך, הוא יכול למנותם לשרים, אך הדבר תלוי לחלוטין ברצונו של יוסף, כדי שלא ירגיש שמינוי זה פוגע בכבודם [הכתב והקבלה]. ניסוח זה גם מעניק ליוסף פתח מילוט דיפלומטי להתחמק מהמינוי, בטענה שאינו יודע בוודאות אם הם אכן מתאימים לתפקיד [רש"ר הירש].
באשר לדרישה שיהיו אַנְשֵׁי־חַיִל, רוב המפרשים מסכימים כי אין הכוונה לגיבורי מלחמה, אלא לאנשים מוצלחים, נאמנים ובקיאים היטב באומנות רעיית הצאן, בדומה לביטוי "אשת חיל" שמשמעותו אישה מוכשרת וחכמה [רשב"ם, רש"י, רד"ק, חזקוני, שטיינזלץ, מלבי"ם]. עם זאת, יש הסבורים כי פרעה התרשם מקומתם וממראם הפיזי [בכור שור], וכי נדרשה מהם גם גבורה פיזית של ממש. הצורך בגבורה נבע מכך שרועי צאן נאלצו להגן על העדרים במדבר מפני חיות טרף ושודדים [חזקוני], או משום שהמצרים ייחסו לצאן קדושה אלוהית והיה צורך בגיבורים שישמרו עליו מכל משמר [ריב"א].
סיום הפסוק, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל־אֲשֶׁר־לִי, מעלה קושי פרשני בולט: התורה מציינת קודם לכן כי רועי צאן הם תועבה בעיני המצרים, אם כן כיצד ייתכן שלפרעה עצמו יש מקנה והוא אף ממנה עליו שרים? המפרשים מציעים מספר כיוונים לפתרון הסתירה:
דעה אחת טוענת כי המילה "מקנה" אינה מתייחסת לצאן, אלא לסוסים, פרדים וגמלים ששימשו את צבא המלך, ולכן אך טבעי שימונה עליהם שר מיוחד [אבן עזרא, הטור הארוך, חזקוני, אבי עזר].
דעה שנייה גורסת כי המצרים תיעבו רק את מי שגידל צאן במטרה לשחוט ולאכול אותו, אך גידול צאן לצורכי גז הצמר, חליבה או רבייה היה מקובל ואף רצוי [ביאור יש"ר, משכיל לדוד, שטיינזלץ].
גישה שלישית מסבירה כי דווקא משום שהצאן נחשב לאלוהות במצרים, הטיפול בעדרי המלך לא נחשב לתועבה אלא לתפקיד בעל חשיבות עליונה ומכובדת [דברי דוד].
לבסוף, יש המצביעים על רקע היסטורי, ולפיו פרעה מלך מצרים באותה תקופה לא היה מצרי במוצאו, אלא השתייך לשושלת זרה של "מלכי הרועים" שפלשו למצרים, ולכן החזיק בעצמו עדרי בקר וצאן בניגוד למנהג המקומי [שד"ל, מחוקקי יהודה].