קרה לכם פעם שהמצאתם חוק חדש ומוצלח, ורציתם שכולם ימשיכו לנהוג לפיו תמיד? אחרי שיוסף סידר את הכלכלה במצרים והוכיח לאזרחים שהתוכנית שלו הוגנת וטובה, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק. כלומר, הוא קבע שההסדר הזה יהפוך לחוק קבוע של המדינה שלא יבוטל. החוק קבע שצריך לתת לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ, שזה אומר שחלק אחד מתוך חמישה חלקים של התבואה שצומחת בשדה, עובר למלך. לפי החוק הזה, האדמה הייתה שייכת לפרעה רק כדי להבטיח שהחקלאים באמת ישלמו את המס. זה היה הסדר מצוין, כי כך המצרים לא הפכו לעבדים של המלך, אלא נשארו חקלאים חופשיים שיכלו לשמור לעצמם את רוב האוכל שהם גידלו בעמל רב.
הייתה רק קבוצה אחת שלא הייתה צריכה לשלם את המס הזה: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים. האדמה של כומרי העבודה הזרה במצרים נשארה שלהם, והמילה לְבַדָּם מדגישה שהכהנים עצמם קיבלו יחס מיוחד ועזרה ישירה מהמלך, ולכן לא היו צריכים לתת מהתבואה שלהם. התורה מספרת לנו על כך כדי ללמד אותנו שיעור חשוב לעתיד: אם המצרים ידעו לכבד כל כך את אנשי הדת שלהם ולדאוג להם, גם אנחנו, עם ישראל, צריכים לתת בשמחה את מתנות הכהונה לכהנים שלנו המשרתים את ה', ולא להתלונן על כך.