חשבתם פעם איך זה מרגיש כשכולם מסביב נאלצים לוותר על הדברים הכי יקרים להם רק כדי לקנות מעט אוכל, ורק קבוצה אחת מצליחה לשמור על הרכוש שלה?
בזמן הרעב הכבד שהיה במצרים, כל האזרחים היו צריכים למכור את השדות שלהם למלך פרעה כדי לקבל בתמורה מזון. אבל הייתה קבוצה אחת שלא עשתה זאת: הכֹּהֲנִים. הכוונה כאן היא לאנשי הדת של המצרים. המלך קבע עבורם חֹק. בדרך כלל אנחנו חושבים על חוק כעל כלל שצריך לציית לו, אבל כאן הכוונה היא למנה קבועה של לחם ואוכל שהם קיבלו מהמלך בכל יום.
בזכות מנות המזון הקבועות שהמלך חילק להם, אנשי הדת המצריים לא היו רעבים. מכיוון שהיה להם מספיק אוכל, הם פשוט לא היו צריכים למכור את האדמות שלהם כמו כולם כדי לשרוד.
התורה מספרת לנו את זה כדי ללמד אותנו מוסר השכל חשוב: אם מלך מצרים דאג כל כך לפרנסה של אנשי הדת שלו, ברור שאנחנו צריכים לשמוח לתת באהבה תרומות ומתנות לכהנים שלנו, המשרתים את ה׳. עם זאת, יש הבדל עצום שמראה כמה התורה שלנו מיוחדת. בעוד שהכהנים במצרים החזיקו בהמון אדמות וקיבלו אוכל בטוח מהממשלה, ה׳ קבע שלכהנים של עם ישראל דווקא לא תהיה נחלה ואדמה משלהם. הם סומכים על הרצון הטוב והלב הפתוח של עם ישראל שידאג להם.