תארו לעצמכם מצב שבו נגמר לכם לגמרי כל האוכל, וכבר נתתם את כל החסכונות שלכם רק כדי לקבל מעט לחם. מה עוד נשאר לתת? בדיוק כך הרגישו תושבי מצרים. הרעב הגדול הגיע לשיאו, הכסף והחיות שלהם נגמרו, והם הגיעו אל יוסף עם בקשה אחרונה מתוך תקווה להציל את חייהם.
הם פונים אליו ומבקשים קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ. המצרים בעצם מציעים ליוסף לקנות אותם ואת השדות שלהם. הם חשבו שאם הם יהיו שייכים לפרעה, הוא יהיה חייב לדאוג להם לאוכל לתמיד, וכך הם יזכו להישאר בחיים, ולכן אמרו וְלֹא נָמוּת.
בתוך הבקשה שלהם הם אומרים משפט מאוד מעניין: גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ. רגע, האם אדמה יכולה למות? ההסבר הוא שכאשר שדה נשאר ריק, אף אחד לא חורש אותו ושום דבר לא צומח בו, זה נחשב כאילו האדמה הזו מתה. לכן הם מתחננים וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, כלומר מבקשים שהשדות לא יישארו ריקים, עזובים וללא טיפול.
יוסף עשה איתם חסד גדול. הוא סירב להפוך אותם לעבדים אמיתיים ששייכים לאדון. במקום זאת, הוא קנה את השדות ונתן להם להמשיך לעבוד בהם כחקלאים. המשמעות של להיות עֲבָדִים לְפַרְעֹה הייתה שהם רק ישלמו מס קבוע למלך מהתבואה שיגדלו, אבל את רוב האוכל הם ישמרו לעצמם ולמשפחותיהם. כדי למנוע ויכוחים בעתיד וכדי שהמצרים לא יגידו שהשדות עדיין שייכים להם, יוסף העביר את האנשים מעיר לעיר, וכך הם התחילו מחדש במקום אחר.
בסוף דבריהם הם מבקשים מיוסף וְתֶן זֶרַע. הם לא ביקשו אוכל, אלא זרעים כדי לשתול באדמה. אבל איך אפשר לזרוע עכשיו, הרי יוסף בעצמו אמר שהרעב יימשך שבע שנים ונשארו עוד חמש שנות בצורת? התשובה המרתקת היא שכאשר יעקב, אבא של יוסף, הגיע למצרים, הגיעה איתו ברכה גדולה. בזכות יעקב הרעב במצרים פסק הרבה לפני הזמן! (בשאר ארצות העולם הרעב המשיך בדיוק כפי שיוסף חזה). המצרים גם רצו שיוסף עצמו ייתן להם את הזרעים, כי הם ידעו שבכל דבר שיוסף נוגע בו יש ברכה מאת ה', וכך האדמה תוציא פירות טובים.