תארו לעצמכם שאתם חקלאים במצרים ואספתם מהשדה ערימה ענקית של חיטה. איך הייתם מחלקים אותה כדי שכולם יהיו מרוצים ושיישאר אוכל גם לעתיד? יוסף עושה סדר במצרים וקובע חוק חכם והוגן. הוא אומר למצרים: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה. כלומר, מתוך כל התבואה שצומחת, חלק אחד מתוך חמישה עובר למלך. למצרים לא היה קשה לתת את החלק הזה, כי הם כבר התרגלו לכך בשנים הטובות, וזה היה תשלום הוגן למלך שדאג להם לאדמה ולחיים.
אחרי שנותנים חלק אחד למלך, יוסף אומר: וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם. המילה "ידות" פירושה חלקים. ארבעת החלקים שנשארו שייכים לעם, והם מחולקים בדיוק לארבע מטרות חשובות, לפי הסדר: קודם כל לְזֶרַע הַשָּׂדֶה, שומרים זרעים לשנה הבאה כדי להבטיח שתמיד ימשיך לצמוח אוכל. אחר כך וּלְאָכְלְכֶם, אוכל למבוגרים שעובדים קשה בשדה. המטרה השלישית היא וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם, אוכל למשרתים ולחיות העבודה כמו החמורים והסוסים שעוזרים במשק הבית. בסוף דואגים וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם, לילדים הקטנים. התורה מזכירה את הילדים בנפרד כדי ללמד שגם מי שעדיין קטן ולא יכול לעבוד בשדה, מקבל פרנסה בטוחה, ואפילו שומרים במיוחד עבור הילדים את הקמח הכי נקי ואיכותי.