בראשית, פרק מ״ז, פסוק כ״ט

כאשר יעקב מרגיש את כוחותיו הפיזיים אוזלים ואת מהותו הרוחנית גוברת, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל לָמוּת, הוא פונה אל לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, שכן רק לו יש את הכוח השלטוני להוציא לפועל את בקשתו המורכבת. בלשון פיוס השמורה למלכים, אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, דורש ממנו יעקב להישבע, שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, כדי להבטיח טענה חזקה למקרה שפרעה יתנגד להוצאת הגופה. הוא מבקש שיעשה עמו חסד טהור שאין בו ציפייה לתמורה מן המת, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, ומתחנן אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם אפילו לא באופן זמני. התנגדות נחרצת זו נובעת משילוב של שלושה גורמים המחייבים את הוצאתו המיידית: החשש שעפר מצרים יהפוך לכינים, צער הגלגול במחילות עד לארץ ישראל בזמן תחיית המתים, והסכנה שהמצרים יהפכו את קברו לאתר עבודה זרה.