חבקוק, פרק א׳, פסוק י״א

הצלחותיו העצומות של הכובש מעוררות בו שינוי פנימי, וכאשר אָז חָלַף רוּחַ דעתו משתנה למחשבת גאווה. מחשבה ארעית זו מתקבעת כשהוא וַיַּעֲבֹר על כל הגבולות המוסריים, ושועט להחריב כל מקום כסופה. התנהלות אכזרית זו מביאה אותו למצב של וְאָשֵׁם, כשהוא שוקע ברשעות ובאשמה כבדה. שורש חטאו מתבטא בתפיסה כי זוּ כֹחוֹ לֵאלֹהוֹ, שכן במקום להכיר כי ה' העניק לו את ניצחונותיו, הוא מייחס את הצלחתו לאליל שלו או מדמיין שכוחו העצמי הוא כוח אלוהי. למרות שהוא מודע לאמת הוא סוטה ממנה ומעדיף לעבוד את לֵאלֹהוֹ, ביטוי הנאמר בלשון יחיד כדרך הלשון או כדי לבטא זלזול באליל.