תארו לעצמכם אדם שמנצח בתחרות גדולה, ובמקום להגיד תודה למי שעזר לו, הוא מתחיל להשתחוות ולהודות לנעלי הריצה שלו. נשמע קצת מצחיק, נכון? זה בדיוק מה שעושה המלך של בבל. הוא מתואר כמו דייג גאוותן שמצליח לתפוס המון שלל, אבל במקום להודות לה' על ההצלחה, הוא מתנהג בצורה מוזרה.
הוא מקריב קורבנות לְחֶרְמוֹ ומקטיר קטורת לְמִכְמַרְתּוֹ. המילים האלו מתארות סוגים של רשתות דיג, אבל הכוונה היא לכלי הנשק ולצבא החזק שלו. המלך כל כך בטוח בעצמו, שהוא ממש סוגד לכוח של עצמו ולחיילים שלו, כאילו הם אלו שמביאים לו את הניצחון.
ולמה הוא כל כך אוהב את כלי המלחמה שלו? כִּי בָהֵמָּה, כלומר, באמצעות הרשתות והנשק האלה, הוא מצליח לאסוף שלל רב מכל המקומות שהוא כובש. השלל הזה מתואר כמו ארוחה בְּרִאָה, שזה אומר אוכל שמן, משובח ומושלם. בגלל שהצבא שלו מביא לו כל כך הרבה עושר ושפע, הוא חושב שהוא פשוט לא צריך אף אחד אחר.