תארו לעצמכם שאתם הולכים ימים ארוכים במדבר חם ויבש, שאין בו שום צמח או מים, ופתאום אתם מוצאים אשכול ענבים מתוק ועסיסי. איזו שמחה פתאומית וגדולה זו, נכון? ככה בדיוק ה' הרגיש כלפי עם ישראל כשהם התגבשו לעם. הם היו אהובים ויקרים לו, ממש כמו ששמחים למצוא כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר. הענבים הם פרי טהור ומיוחד שנותן לאדם גם אוכל וגם משקה, בדיוק כמו שהתורה שעם ישראל קיבל סיפקה לו את כל מה שהוא צריך.
כדי להסביר את האהבה הזו, הנביא שואל עוד שאלה: יצא לכם פעם לראות את הפרי הראשון שצומח על העץ בתחילת העונה? הפרי הזה נקרא כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ. מי שמוצא את התאנה הראשונה והמושלמת הזו שמח בה מאוד כי היא נדירה. ככה ה' שמח באבות שלנו, שהיו הראשונים להאמין בו ולהביא אור לעולם שהיה מלא בחושך.
אבל השמחה הגדולה הזו הייתה קצרה מאוד. במקום להישאר קרובים לה', העם התחיל להתנהג בצורה רעה. הנביא מזכיר שהֵמָּה בָּאוּ בַֽעַל־פְּעוֹר, שזה אומר שהם הושפעו לרעה, עשו מעשים לא טובים שהרחיקו אותם מה', והתחילו לעבוד עבודה זרה. הכתוב ממשיך ואומר עליהם וַיִּנָּֽזְרוּ לַבֹּשֶׁת. המילה וַיִּנָּֽזְרוּ אומרת שהם פשוט פרשו והבדילו את עצמם מה'. הם בחרו להקדיש את עצמם לבֹּשֶׁת, שזהו כינוי לעבודה זרה, כי מי שעוזב את ה' ובוחר בדרך רעה, בסוף רק ירגיש בושה וחרפה.
בגלל כל המעשים האלו קרה דבר עצוב, ועליהם נאמר וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאׇהֳבָֽם. בני ישראל הפכו להיות מתועבים ורחוקים מעיני ה', בדיוק באותה עוצמה ובאותה מידה גדולה שבה הוא אהב אותם כל כך בהתחלה.