דמיינו שאתם עומדים מול מבנה כל כך גבוה, שאתם חייבים למתוח את הצוואר ממש חזק למעלה רק כדי להצליח לראות את הקצה שלו. כשנבנה בית המקדש, נבנה בכניסה אליו חדר מפואר ומרשים שנקרא "אולם". החדר הזה שימש בתור שער הכניסה המכובד אל הקודש. המידות שלו תוכננו בקפידה רבה, וכאשר נאמר וְהָאוּלָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֹרֶךְ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים, הכוונה היא שהמידה של האולם הייתה עשרים אמה, והיא התאימה בדיוק לרוחב של מבנה המקדש עצמו, כך שהם התחברו יחד בצורה מושלמת.
הדבר המיוחד ביותר באולם הזה היה הגובה שלו. מתואר כי וְהַגֹּבַהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים. מאה ועשרים אמה זה גובה עצום. ההסבר לכך הוא שמבנה האולם נבנה ממש כמו מגדל גבוה שהתנשא הרבה מעל שאר חלקי המקדש. בתוך המגדל הזה היו בנויות עליות, שהן בעצם קומות נוספות שנבנו אחת מעל השנייה, עד לגובה העצום של הגג העליון.
בנוסף לגודל המרשים, המקדש היה גם יפהפה ומבריק. נאמר וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר. המילה מִפְּנִימָה לא מתארת את האולם עצמו, אלא את החדרים הפנימיים והקדושים יותר של המקדש. כדי לצפות את הקירות בזהב, הבנאים ציפו קודם כל את קירות האבן בלוחות של עצי ברוש יפים שגולפו בהם ציורים מיוחדים. רק על גבי העצים האלו הם קבעו את הזהב הטהור בעזרת מסמרים, כדי שהציפוי המבריק יחזיק מעמד ויישאר חזק ויציב במקומו.