חורבנה של ממלכת יהודה שזור בטרגדיה האישית של מלכה האחרון, צדקיהו. בניגוד למלכים קודמים, נפילתו אינה מיוחסת לעבודה זרה או להשחתה מוסרית חמורה, אלא לכשל נקודתי של מנהיגות ואמונה אל מול ההכוונה הנבואית.
הפרשנים מסכימים כי כאשר הכתוב מציין וַיַּעַשׂ הָרַע, הכוונה היא לחטאו המרכזי של צדקיהו: סירובו להקשיב ולהיכנע לאזהרותיו המפורשות של ירמיהו הנביא. פרטי התנגשות זו מתוארים בספר ירמיהו, שם הנביא מפציר במלך להיכנע לבבלים כדי להציל את העיר, אך צדקיהו מסרב משום שהוא חושש מתגובתם של היהודים [רש"י, רלב"ג].
ייחודו של חטא זה מודגש על ידי ההבחנה בין צדקיהו לקודמיו. שלא כמו יהויקים שעשה תועבות, צדקיהו לא חטא בחטאים אלו כלל. ה"רע" שעשה הסתכם אך ורק בסירובו לשמוע לדבר הנביא ובהפרת השבועה שנשבע לנבוכדנאצר מלך בבל [רש"י, מלבי"ם].
אף על פי שחטאו האישי של המלך היה ממוקד, הוא הצטרף לרשעותו הכללית של דורו. העם כולו התעלם בהתמדה מאזהרות הנביאים שנשלחו אליהם מדי יום, עד שהגיעו למצב של חרון אף אלוקי שאין לו רפואה, שכן הם סירבו לחזור בתשובה בשום אופן [מלבי"ם].
הביטוי מִפִּי ה' בא להדגיש כי ירמיהו לא דיבר מליבו או מיוזמתו, אלא מסר למלך נבואה ישירה מאת ה', אך המלך בחר שלא לקבל את הדברים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].