חורבן ירושלים מהווה התגשמות מדויקת של נבואות זעם עתיקות, ומבטא הרס מוחלט ואכזריות חסרת תקדים. המפלה אינה מוצגת כתוצאה של יחסי כוחות צבאיים, אלא כמהלך אלוהי מכוון שבו ה' מסר את העם והמקדש לידי אויב אכזר, כעונש על חטאיהם.
ה' הוא שהעיר את לבו של מלך בבל לצאת למלחמה נגד יהודה, ולכן נאמר וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים [מצודת דוד]. בחירת הכשדים דווקא אינה מקרית, שכן מדובר באומה שנחשבה שפלה. בכך התקיימה נבואתו של משה רבנו לפיה ה' יעניש את ישראל ויכעיס אותם על ידי "גוי נבל" [רש"י].
הטבח עצמו, שבו האויב וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם, מהווה ענישה של מידה כנגד מידה. מאחר שבני ישראל טימאו את בית ה', הם נענשו בכך שנהרגו בתוכו, בדיוק כפי שניבא יחזקאל על הכאה חסרת רחמים בתוך העיר והמקדש [רש"י].
אכזריות האויב חרגה מכללי המלחמה המקובלים, שכן הוא לֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ. בניגוד למנהגם של חיילים מנצחים, שלרוב הורגים רק את הלוחמים ומגלים רחמים כלפי נשים, צעירים וזקנים, כאן הפגיעה הייתה חסרת אבחנה והשמידה את כולם [רש"י]. המילה וְיָשֵׁשׁ מקבילה למילה המוכרת "ישיש", ומתארת אדם בא בימים. שורש המילה נובע מהמילה "יש", ומצביע על אדם שעמד בקיומו וישותו ימים רבים [מצודת ציון, רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
ההצלחה המוחלטת של האויב התאפשרה משום שהַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ, כלומר ה' הוא שמסר את הכל, ללא יוצא מן הכלל, לידי מלך כשדים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].