נקודת השפל של המלך צדקיהו אינה מסתכמת רק במרד פוליטי באימפריה זרה, אלא מבטאת קריסה מוסרית ורוחנית עמוקה. הפרת הברית והשבועה משקפת ניתוק פנימי וסירוב עיקש לחזור לדרך הישר.
הכתוב מציין כי צדקיהו מָרַד במלך בבל, אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים. שבועה זו נועדה להבטיח שצדקיהו יהיה לו לעבד ולנתין נאמן [מצודת דוד]. הרקע למאורע זה מפורש בנבואת יחזקאל, שם מתואר כיצד נבוכדנאצר הגלה את המלך הקודם, יהויכין, ולאחר מכן לקח את צדקיהו מזרע המלוכה וכרת עמו ברית [רש"י]. המרד של צדקיהו לא היה אפוא רק התקוממות מדינית נגד מלך בבל, אלא הפרה חמורה של שבועה שנישאה בשם ה' [ביאור שטיינזלץ].
על התנהלותו של צדקיהו נאמר וַיֶּקֶשׁ אֶת־עָרְפּוֹ. זהו ביטוי ציורי המבטא עקשנות רבה, כאילו צווארו התקשה ונותק עד שלא יכול היה כלל לסובב את פניו חזרה אל ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במקביל לכך, הוא וַיְאַמֵּץ – כלומר חיזק – אֶת־לְבָבוֹ כדי להימנע מלחזור בתשובה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, חרף ההצגה החיצונית של עקשנות וקשיחות עורף, אישיותו של צדקיהו הייתה למעשה חלשה ורכרוכית. הוא חסר עמוד שדרה פנימי, ושוב ושוב התנדנד בחוסר החלטיות בין החשש מתגובת העם לבין היראה מפני ה' [ביאור שטיינזלץ].