כדי לחתום את קורותיה של ממלכת יהודה בנימה מרוממת, מובאת הצהרת כורש ההיסטורית [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב כאן זהה לפסוקים הפותחים את ספר עזרא, דבר המצביע על כך שמדובר ברצף עלילתי קשור שנכתב על ידי אותו מחבר [רלב"ג].
האירוע מתרחש וּבִשְׁנַת אַחַת, כלומר בשנה הראשונה למלכותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העיתוי מדויק ונועד לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, כאשר תם הזמן שנקצב בנבואה. הפרשנים מסבירים כי מדובר בהשלמת שבעים שנות הגלות שעליהן ניבא ירמיהו. מניין שנים זה אינו מחושב מיום חורבן הבית, אלא מתחילת שעבוד ישראל תחת מלך בבל, בעת שנבוכדנצר כבש לראשונה את יהויקים [מצודת דוד, רלב"ג].
כדי להוציא את ההבטחה אל הפועל, הֵעִיר ה', כלומר עורר [מצודת ציון], אֶת רוּחַ כורש. המילה רוח מתפרשת כאן כרצונו הפנימי [רש"י, מצודת ציון] או כנפשו של המלך [ביאור שטיינזלץ].
בעקבות התעוררות זו, וַיַּעֲבֶר קוֹל, המלך ציווה על כרוז לצאת ולהכריז [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון] בְּכָל מַלְכוּתוֹ, בכל מדינות מלכותו [מצודת דוד]. ההכרזה לא נותרה רק בגדר ציווי בעל פה, אלא וְגַם בְּמִכְתָּב, המלך שלח את הדברים באיגרות רשמיות לכל תושבי הממלכה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], לֵאמֹר, וכך אמר בתוכן הצהרתו [מצודת דוד].