השחיתות הרוחנית והמוסרית הקיפה את כל שדרות העם, מן ההנהגה הדתית הבכירה ועד לאחרון האזרחים. מוקד הביקורת מופנה כלפי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים, שתפקידם המקורי הוא להורות את הדרך הנכונה לעם. החטא מתעצם משום שלא מדובר בכוהנים פשוטים, אלא בראשי ההנהגה, שהיה בכוחם ובסמכותם למחות נגד המעשים הרעים, אך הם בחרו לשתוק ולא עשו זאת [רש"י].
בגידתם מתוארת במילים לִמְעָל־מַעַל, שמשמעותן בגידה ישירה בה' [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסורת הקריאה והכתיב, המילה נכתבת בתוספת האות וי"ו ("למעול"), אך נקראת בלעדיה, בקמץ חטוף ("לִמְעָל") [מנחת שי].
שיאה של הבגידה התבטא במעשה של וַיְטַמְּאוּ אֶת־בֵּית ה', כאשר העם ומנהיגיו חיללו את המקדש על ידי הכנסת שיקוציהם ועבודת האלילים שלהם לתוכו [רש"י]. חומרת המעשה מודגשת במילים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם, שכן המקדש קודש מראש במטרה ששמו של ה' ישכון בו לעולם, והם חיללו וטמאו ייעוד נצחי זה [רש"י].