מידת הרחמים וההמתנה האלוהית מתגלה במלוא עוצמתה רגע לפני החורבן. במקום להעניש את העם באופן מיידי על חטאיו, ה' מעניק להם אזהרות חוזרות ונשנות במטרה למנוע את האסון. תהליך זה נועד להצדיק את הדין, כדי שלא ייאמר שהעונש הונחת ללא התראה מוקדמת ולא ניתנה לעם הזדמנות לשוב מדרכם הרעה [רש"י].
את דברו שלח ה' [מצודת דוד] ביד מלאכיו, הם נביאיו ושלוחיו [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. המילה אֲבוֹתֵיהֶם נכתבת בפסוק בכתיב מלא עם האות וי"ו, כפי שנקבע במסורת [מנחת שי].
הביטוי הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ ממחיש את התדירות והדחיפות של שליחות הנביאים. ה' חזר והורה לעם לשוב אליו [ביאור שטיינזלץ], ועשה זאת בזריזות רבה [מצודת דוד]. האזהרות לא ניתנו רק פעם בשנה או בחודש, אלא בכל יום ויום [רש"י].
הסיבה להתראה הממושכת היא כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ. ה' לא חפץ במותם של החוטאים [רש"י], אלא קיווה שבעקבות האזהרות הם יחזרו בתשובה וכך יינצלו מאובדן [מצודת דוד]. חמלה זו הופנתה גם עַל מְעוֹנוֹ, שהוא מדורו וביתו, הלוא הוא בית המקדש [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יחס זה מוסבר על ידי הקבלה למלך בשר ודם, אשר באופן טבעי חס ומרחם על עמו ועל ארמונו ואינו ממהר להחריבם, וכך גם ה' קיווה למנוע את חורבן העם והבית [רש"י, מצודת דוד].