לאחר חורבן ירושלים והמקדש וביזת אוצרותיו, המציאות המרה של העם מתנקזת אל חיי הגלות. בעוד שהתיאורים המקבילים בספרי ירמיהו ומלכים מפרטים את הטרגדיה האישית של המלך צדקיהו שעוור וילדיו נהרגו, כאן הדגש הוא על גורל העם כולו [ביאור שטיינזלץ].
הַשְּׁאֵרִית מִן־הַחֶרֶב הם אותם אנשים ששרדו את המלחמה ולא נהרגו, והם אלו שהוגלו לבבל [מצודת דוד]. אגב התיבה וַיֶּגֶל, קיימת מחלוקת דקדוקית באשר לניקודה: בעוד שרש"י סבור שיש לנקד את האות יו"ד בצירה, חכמי ספרד חולקים עליו וסבורים שיש לנקדה בסגול [מנחת שי].
הגולים הגיעו לבבל, ושם וַיִּהְיוּ־לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים. הכוונה היא לשעבוד לנבוכדנאצר, לבנו אוויל מרודך ולבן בנו בלשאצר. שעבוד זה לשלושה דורות מהווה התגשמות מדויקת של נבואת ירמיהו, ולפיה העם יעבוד את מלך בבל, את בנו ואת בן בנו [רלב"ג, רד"ק].
תקופת השעבוד נמשכה עַד־מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, כלומר עד שמלך פרס כבש את בבל, שלט בה, ואז הסתיימה עבדותם בפועל [מצודת דוד, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי הגלות נמשכה דווקא עד זמן זה כדי לאפשר לארץ ישראל לרצות את שנות השמיטה והשבתון שלא קוימו בה כראוי [רש"י, רד"ק]. מבחינה היסטורית, מיום הגלות ועד שריצתה הארץ את שבתותיה חלפו חמישים ושתיים שנים. עם זאת, תהליך הגאולה לא הושלם לחלוטין באותו הרגע, אלא רק בשנת שתיים למלכות דריווש, אז מלאו שבעים שנה לחורבות ירושלים [רד"ק].