דברי הימים ב, פרק ל״ו, פסוק ג׳

התערבותה הכוחנית של האימפריה המצרית בענייניה הפנימיים של ממלכת יהודה מגיעה לשיאה בהדחת המלך המכהן ובהטלת סנקציות כלכליות כבדות על המדינה.

הביטוי וַיְסִירֵהוּ מֶלֶךְ־מִצְרַיִם בִּירוּשָׁלִָם מתאר את סיום שלטונו של המלך והכנסתו למאסר, אך הפרשנים מעירים כי הדבר דורש הבהרה לאור המסופר במקביל בספר מלכים. שם מתואר כי פרעה נכה אסר את מלך יהודה ברבלה שבארץ חמת, ולא בתוך ירושלים [רש"י, רד"ק, רלב"ג]. משום כך, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בִּירוּשָׁלִָם אינה מציינת את המקום שבו התרחשה ההדחה בפועל, אלא משמעותה היא שהמלך הוסר מכיסאו ומתפקידו כמולך על ירושלים.

לאחר ההדחה, מלך מצרים פונה להעניש את הממלכה כולה. המילים וַיַּעֲנֹשׁ אֶת־הָאָרֶץ משמעותן הטלת קנס כספי או מס כבד על המדינה, דרישה שאנשי יהודה נאלצו לציית לה משום שהכוח הצבאי היה בידיו של מלך מצרים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבה שבגללה נענשה הארץ דווקא בעיתוי זה, מוסבר כי הקנס הוטל על העם כעונש על כך שהתערבו בסדר הירושה הטבעי; הם בחרו להמליך את יהואחז על פני אחיו הגדול, יהויקים, שלו היה נתון משפט המלוכה החוקי [מצודת דוד].