בסיומו של התנ"ך כולו, לאחר חורבן הבית והגלות, בוקעת קריאה מפתיעה מפי שליט האימפריה הגדולה בעולם. הצהרתו של כורש מסמנת את תחילתה של הגאולה, ומעניקה לעם הגולה רשות לשוב לארצו ולבנות מחדש את המקדש [שטיינזלץ].
כאשר כורש מצהיר כי כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה', הוא מכיר בכך שהוא מושל על כל הממלכות [רש"י], אך מבין ששליטה מוחלטת זו נמסרה לידיו מאת ה'. מתוך הכרה זו, הוא מסיק כי ראוי וחובה עליו לקיים את רצון ה' [מצודת דוד, שטיינזלץ].
באשר למילים וְהוּא פָקַד עָלַי, הפרשנים נחלקים בשאלה כיצד בדיוק ציווה ה' על מלך נוכרי לבנות את ביתו. גישה אחת מציעה כי מדובר בהתעוררות פנימית, שבה ה' העיר את רוחו של כורש ונתן בלבו את הרצון לשחרר את הגולים ולבנות את המקדש [רד"ק]. מנגד, גישה אחרת מסבירה כי מדובר בציווי נבואי מפורש שהועבר אליו דרך נבואותיו של ישעיהו, אשר ניבא על כורש וייעד אותו לתפקיד זה עוד שנים רבות קודם לכן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
כורש מדייק במיקום המיועד, אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, כלומר העיר ירושלים הנמצאת במדינות או בארץ יהודה [רש"י, מצודת דוד]. כדי להוציא את הציווי אל הפועל, הוא מפיץ כרוז בכל רחבי הממלכות שברשותו, וקורא מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, כלומר מי מבין כלל אזרחי האימפריה שהוא מעם ישראל ורוצה לבנות את המקדש [רש"י, מצודת דוד].
סיום דבריו, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל, משלב בין אישור חוקי לברכה. מצד אחד, כורש מעניק רשות ממלכתית רשמית לכל אדם מישראל לעלות חזרה לארץ ישראל [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מצד שני, זוהי הבטחה וברכה לכך שה' יעזור ויהיה בעזרתו של כל מי שיבחר לעלות לירושלים ולהשתתף בבניין הבית [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ].