חורבן ירושלים וביזת המקדש לא התרחשו בבת אחת, אלא בשלבים מתמשכים של שבי והכנעה. הכתוב מציין כי נבוכדנאצר לקח וּמִכְּלֵי בֵּית ה', והשימוש באות מ' מלמד כי הוא לא רוקן את המקדש לחלוטין באותה עת, אלא לקח רק מקצת מן הכלים [רש"י]. עובדה זו משתלבת עם נבואת ירמיהו, אשר ניבא מאוחר יותר על גורלם של "הכלים הנותרים" במקדש שטרם נלקחו לבבל.
בחינת לוחות הזמנים של אירוע זה מעלה קושי כרונולוגי, שכן מספר דניאל משתמע כי נבוכדנאצר צר על ירושלים ולקח את הכלים בשנת שלוש למלכות יהויקים, ואילו כאן הדבר מתרחש בסוף ימיו, בשנת אחת עשרה למלכותו. כדי ליישב זאת, מוסבר כי הציון "בשנת שלוש" אינו מתייחס לתחילת שלטונו של יהויקים, אלא לשנה השלישית למרדו במלך בבל [רש"י]. על פי החישוב, נבוכדנאצר החל למלוך בשנת ארבע ליהויקים, הכניע אותו והפך אותו לעבד למשך שלוש שנים. לאחר מכן מרד בו יהויקים במשך שלוש שנים נוספות, ובשנה השלישית למרד – שהיא שנתו האחרונה של יהויקים כמלך – עלה עליו נבוכדנאצר ולקח את הכלים.
את הכלים הקדושים שנבזזו הציב מלך בבל בְּהֵיכָלוֹ, כלומר בתוך ארמון המלכות הפרטי שלו בעיר בבל [מצודת דוד].