התדרדרותם הרוחנית והמוסרית של אנשי יהודה וירושלים הגיעה לשפל חסר תקדים, שבו יחסם לשלוחי האל הפך למקור של זלזול ולעג, עד שהוביל לנקודת אל חזור. העם מתואר כמי שהיו מַלְעִבִים, כלומר מעליבים, לועגים ומבזים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים – הם הנביאים שנשלחו על ידי ה' [רש"י, רד"ק].
לאחר מכן הם מתוארים כמי שהיו וּבוֹזִים דְּבָרָיו. התנהגות זו מדגישה את אובדן הדרך המוחלט של העם, שכן בדרך כלל בני אדם נוהגים בכבוד וביראה אפילו כלפי שליחים של בשר ודם מתוך פחד מהשולח, ואילו כאן העם העז לבזות את דבריו של ה' בעצמו וללעוג להם [רש"י].
בנוסף, הם היו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו. משמעות המילה היא התעללות, רמאות ולעג [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה כי העם לא רק לעג לנביאים, אלא הגדיל לעשות וטען בחוצפתו כי הנביאים עצמם הם אלו שתועים מדרך הישר [מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, המילה כתובה בבניין התפעל אך חסרה בה האות תי"ו [רד"ק], ויש להקפיד לקרוא את האות מ"ם בתחילתה בניקוד חיריק ולא בשווא [מנחת שי].
התנהגות חמורה זו נמשכה עַד עֲלוֹת חֲמַת־ה' בְּעַמּוֹ, כלומר עד שה' כעס עליהם מאוד [ביאור שטיינזלץ], והביא אותם למצב של עַד־לְאֵין מַרְפֵּא. השימוש במונח רפואה נובע מכך שהחטא נמשל למחלה של הנפש, והכפרה היא הרפואה לאותה מחלה. העם הרבה לפשוע כל כך, עד שה' כבר לא רצה לכפר להם [מצודת דוד], ועל כן נמנעה מהם לחלוטין האפשרות לחזור בתשובה, שהיא המרפא האמיתי למצבם [רד"ק].