חורבן הבית והיציאה לגלות בבל אינם מתוארים רק כעונש, אלא כתהליך היסטורי ורוחני מדויק של תשלום חובות. משך הזמן שבו שהו בני יהודה בגולה נקבע מראש כדי להשלים את נבואת ירמיהו, ולהעניק לארץ ישראל את המנוחה שנמנעה ממנה במשך דורות.
ברמה הלשונית, המילה לְמַלֹּאות משמעותה להשלים. המונח רָצְתָה מבטא ריצוי, פיוס ופירעון חוב, ואילו המילים שַׁבְּתוֹתֶיהָ ו-שָׁבָתָה מתייחסות לשביתה, מנוחה וביטול מעבודה.
הפרשנים מסכימים כי מטרת הגלות הייתה לאפשר לארץ להתפייס ולנוח, כפיצוי על שנות השמיטה והיובל שבני ישראל ביטלו ולא קיימו כראוי בעת שישבו עליה. כלומר, כׇּל־יְמֵי הׇשַּׁמָּה, כאשר הארץ הייתה שוממה מיושביה, היא שבתה מעבודה חקלאית ובכך השלימה את מכסת המנוחה שלה.
באשר לחישוב השנים, קיימות גישות שונות. הגישה המרכזית [רש"י] מסבירה כי שבעים שנות הגלות מקבילות במדויק לשבעים שנות שמיטה ויובל שהעם לא שמר במשך תקופה ארוכה של ארבע מאות ושלושים שנות חטא, מימי שפוט השופטים ועד לחורבן. מנגד, יש המעריכים כי תקופת ביטול השמיטות ארכה כשלש מאות עשרים וחמש שנה, ומציינים כי שבעים שנות הגלות חופפות בדיוק לתקופת שלטונה של מלכות בבל [רלב"ג].
מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה מתי התחילו והסתיימו אותן שבעים שנה. גישה אחת מונה את השנים החל מגלות יהויקים המוקדמת, או מגלות צדקיהו, ועד להצהרת כורש מלך פרס שאפשרה את שיבת גולי ציון לארצם [רלב"ג, שטיינזלץ]. עם זאת, גישה מורכבת יותר [מלבי"ם] מזהה בפסוק שני חשבונות זמן מקבילים המשלימים זה את זה: ההבטחה לְמַלֹּאות דְּבַר־ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ התגשמה מקץ שבעים שנה מן הגלות הראשונה, בימי כורש. אולם, כדי לקיים את התנאי של עַד־רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶיהָ, נדרשו שבעים שנות שממה מלאות מיום חורבן הבית עצמו. פער זמנים זה מסביר מדוע בניין המקדש הופסק לאחר ימי כורש והתחדש רק בימי דריווש, שכן רק אז הושלם במלואו חובה של הארץ.
מבחינה עריכתית של מבנה התנ"ך, ספר דברי הימים מסתיים בפסוק זה ובפסוקים העוקבים העוסקים בהצהרת כורש, כדי ליצור חיבור רציף וישיר לספר עזרא. אף על פי שאירועי ספר דניאל התרחשו היסטורית בתווך, הפסוקים הוצמדו לכאן כדי להראות לקורא כיצד חזר הגלגל וכיצד התקיימה הנבואה במלואה עם תום שבעים השנים [רש"י].