תארו לעצמכם איך זה להשאיר את הבית שאתם כל כך אוהבים מאחור, ולצאת למסע ארוך לארץ זרה ורחוקה. אחרי שירושלים ובית המקדש חרבו, זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל. האנשים שהצליחו לשרוד את המלחמה הקשה נקראים הַשְּׁאֵרִית מִן־הַחֶרֶב, והם אלו שנאלצו לעזוב את ארץ ישראל ולגלות לבבל.
כשהגיעו הגולים לבבל, וַיִּהְיוּ־לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים. כלומר, הם הפכו למשרתים של מלך בבל, נבוכדנאצר, ואחריו גם של הבן שלו ושל הנכד שלו. הדבר הזה קרה בדיוק כפי שהנביא ירמיהו אמר להם מראש. התקופה הזו נמשכה עַד־מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, כלומר עד שמלך פרס כבש את בבל והעבדות שלהם שם הסתיימה.
אבל למה בעצם הם היו צריכים להיות בגלות כל כך הרבה זמן? הפרשנים מסבירים שכאשר בני ישראל חיו בארץ, הם לא הקפידו לקיים את שנת השמיטה, השנה שבה האדמה צריכה לנוח. לכן, בזמן שהעם היה רחוק בבבל, ארץ ישראל נשארה ריקה וסוף סוף קיבלה את המנוחה שהייתה חסרה לה במשך השנים.