חשבתם פעם כמה מרגש זה כשמחכים המון זמן להבטחה חשובה, ופתאום היא מתקיימת? כדי לסיים את הסיפור של ממלכת יהודה בצורה שמחה, אנחנו קוראים כאן על ההכרזה המפורסמת של כורש. המילים האלה בדיוק פותחות גם את הספר הבא בתנ"ך, ספר עזרא, כי זה רצף של אותו סיפור.
האירוע הזה מתרחש וּבִשְׁנַת אַחַת, כלומר בשנה הראשונה למלכותו של כורש. הזמן הזה מדויק ונועד לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, כלומר לסיים את הזמן שנקבע בנבואה. הנביא ירמיהו הבטיח שעם ישראל יהיה בגלות שבעים שנה, והשנים האלו נספרו לא מיום חורבן בית המקדש, אלא מהיום שבו מלך בבל התחיל לשלוט על ישראל. כדי לקיים את ההבטחה, הֵעִיר ה', כלומר עורר, את רוּחַ כורש, שזה הרצון הפנימי שלו. בעקבות ההתעוררות הזו, וַיַּעֲבֶר קוֹל, המלך ציווה על כרוז לצאת ולהודיע בקול בְּכָל מַלְכוּתוֹ, בכל המדינות שבהן הוא שלט. ההכרזה לא הייתה רק בעל פה, אלא וְגַם בְּמִכְתָּב, המלך שלח את הדברים באיגרות רשמיות לכולם, לֵאמֹר, וכך הוא אמר בתוך ההכרזה שלו.