הענקת כלי הנשק השמורים באוצרות המקדש לידי שרי הצבא נושאת משמעות סמלית עמוקה. מסירת הכלים העתיקים לידי השרים נועדה להדגיש כי מורשת בית דוד מופקדת כעת בידיהם וכי הם פועלים מכוחה [ביאור שטיינזלץ].
בפסוק מופיעה המילה המאיות בכתיב זה, אך יש לקרוא אותה "הַמֵּאוֹת" [מנחת שי]. הכהן מוסר לידי השרים את החנית ואת השלטים. למרות שהמילה החנית מופיעה בלשון יחיד, הפרשנים מסכימים כי מדובר בשם כולל לקבוצה גדולה של חניתות, כפי שמוכח מהפסוק המקביל בספר דברי הימים שבו נכתב "החניתים" בלשון רבים [מצודת דוד, רד"ק]. השלטים מוגדרים על ידי רוב הפרשנים ככלי נשק דמויי מגן.
הכתוב מציין כי כלים אלו הם אשר למלך דוד, והפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת ייחוס זה. יש המפרשים כי דוד המלך עשה אותם בעצמו והניחם בבית ה' [מצודת דוד]. לעומתם, יש המסבירים כי אלו כלי נשק שלקח דוד כשלל במלחמותיו השונות, כדוגמת שלטי הזהב שלקח מהדדעזר, והוא הקדיש אותם לאוצרות בית ה' [רלב"ג, רד"ק].
גישה נוספת מרחיבה את הרקע ההיסטורי של הכלים ומציעה כי אף על פי ששלמה המלך הוא שעשה את שלטי הזהב, הם מיוחסים כאן לדוד משום שנעשו מן הזהב שדוד הניח אחריו. בנוסף, בספר דברי הימים מוזכרים באותו מעמד גם "מגנים" שלא נכתבו כאן, וההסבר לכך הוא ששישק מלך מצרים לקח את מגני הזהב המקוריים, ובמקומם הוכנו מגני נחושת שניתנו כעת לשרים יחד עם שאר הכלים [מלבי"ם].