הריסת מקדש הבעל מהווה את היישום המיידי והמעשי של הברית החדשה שנכרתה עם ה'. מלכי יהודה הקודמים, שהיו נתונים להשפעת בית אחאב, וכן עתליה עצמה, החדירו את עבודת הבעל ואף בנו לו היכל [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. כעת, העם פונה לעקור עבודה זרה זו מן השורש.
ההמונים מגיעים אל בית הבעל וַיִּתְּצֻהוּ, כלומר שוברים והורסים אותו [מצודת ציון]. הם מנתצים את המזבחות והצלמים הֵיטֵב, משמע בחוזק רב וביסודיות [מצודת ציון]. המילה מִזְבְּחֹתָו נכתבת אמנם חסרת אות וי"ו, אך נקראת בלשון רבים כמזבחותיו [מנחת שי].
במהלך הריסת המקדש, העם פוגע גם בהנהגת הפולחן: וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי מתן היה שמו הפרטי של כהן הבעל [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל, צאינה וראינה]. עם זאת, גישה שונה מציעה כי המילה מתן מתייחסת לנתינים, כלומר לשאר הכהנים הזוטרים שניתנו לעבוד יחד עם הכהן הגדול של הבעל, וכולם נהרגו יחד לפני המזבחות [רלב"ג].
לאחר טיהור הארץ מהעבודה הזרה, פונה יהוידע הכהן הגדול לשקם את עבודת ה': וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל־בֵּית ה'. משמעות המילה פְּקֻדֹּת היא מינוי של פקידים ושומרים [רש"י, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי בתקופת המלכים שעבדו לבעל, ובעיקר בימי עתליה, הוזנח לחלוטין הסדר התקין של בית ה' ובוטלו משמרות הכהונה שתיקן דוד המלך. בשל כך לא נותר דבר על מכונו [רד"ק, אברבנאל, רש"י, מצודת דוד]. פעולתו של יהוידע נועדה אפוא להשיב את הסדר למצבו הראשון והראוי, למנות מחדש את הממונים על המשמרות, ולהבטיח את הקרבת קורבנות התמיד ושמירת המקדש כהלכתם [מלבי"ם, רלב"ג].