המלכת המלך החדש אינה מסתכמת רק בהפיכה שלטונית והדחת המלכה הקודמת, אלא מהווה רגע מכונן של התחדשות רוחנית ומדינית. המטרה המרכזית במהלך זה היא להשיב את מלכות בית דוד לייעודה המקורי ולעקור את עבודת האלילים מהארץ [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. לשם כך, מתוארות שתי בריתות נפרדות אך קשורות זו לזו, הנכרתות במעמד זה.
הברית הראשונה היא רוחנית, ונכרתת בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם. רוב הפרשנים מסכימים כי מהותה היא קבלת עול מלכות ה', התחייבות לעבודתו ועזיבת הבעלים. יש הרואים בכך חידוש של הברית המקורית ממעמד הר סיני. מאחר שהמלך החדש הוא עדיין ילד קטן, העם מקבל על עצמו אחריות לשמש כמשמרת שתוודא כי המלך מקיים את חוקי הברית [חומת אנך]. הצירוף לִהְיוֹת לְעָם לַה' מדגיש שחובה זו אינה חלה רק על ההמון, אלא מופנית בראש ובראשונה כלפי המלך עצמו, שמוזהר גם הוא לעבוד את ה' [מצודת דוד]. סדר הדברים אינו מקרי; הברית מוזכרת קודם מול המלך, שכן הוא העיקר ומתווה את הדרך הרוחנית שאחריה יימשך העם כולו [אלשיך].
לאחר מכן נכרתת הברית השנייה, המדינית-חברתית, וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם. ברית זו מסדירה את חוקי המלוכה ואת המחויבות ההדדית בין השלטון לאזרחים [חומת אנך]. מצד אחד, העם מתחייב להיות נאמן למלך, לשמור עליו ולעבוד אותו כראוי לדין המלכות [רש"י, אברבנאל]. מן העבר השני, המלך מתחייב לצאת למלחמות העם, לנהוג בהם בחמלה, ולשים את נפשו בכפו כדי להגן עליהם [מצודת דוד, אברבנאל].
שתי הבריתות הללו שזורות זו בזו, כאשר הברית המדינית תלויה לחלוטין בברית הרוחנית. נאמנות העם למלך מותנית בכך שהמלך יישאר נאמן לה', וברגע שהמלך יעזוב את דרך ה', תופר גם הברית שבינו לבין העם [מלבי"ם]. הבדל נוסף בין הבריתות ניכר באופן היישום שלהן בשטח: בעוד שההתעוררות הרוחנית של העם לשוב אל ה' ולבער את העבודה הזרה נעשתה בהתלהבות ומאליה, הרי שביסוס שלטונו הפוליטי של המלך דרש התערבות אקטיבית וגיוס של שרי הצבא והעם על ידי יהוידע [אלשיך].