טקס ההכתרה מגיע לשיאו ברגע דרמטי שבו מוצג יורש העצר החוקי לעיני העם, לאחר תקופה שבה הוסתר. הכהן הגדול מוציא את הנסיך הצעיר ממקום מחבואו, ומעניק לו את סממני השלטון בטקס רשמי הכולל הכתרה, משיחה בשמן ושמחה ציבורית גדולה [מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל].
תחילה מניחים על ראשו את הנזר, שהוא כתר המלכות. מיד לאחר מכן מוסרים לו את העדות, מושג שזכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמושג זה מתייחס לספר התורה. לפי גישה זו, הספר הונח בזרועו או נמסר לידיו כדי לקיים את הציווי המקראי המחייב את המלך להחזיק עמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון "עדי" וקישוט, דהיינו בגדי מלכות מהודרים המשובצים באבנים טובות [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. גישה שלישית, המבוססת על דברי חז"ל, קושרת בין שני המושגים וטוענת כי הכתר עצמו שימש כעדות למלכי בית דוד: הכתר היה הולם ומתאים למידותיו רק של מי שראוי באמת למלכות, ובכך העיד על זכותו השלטונית של המלך הצעיר [רש"י, רד"ק, חומת אנך].
לאחר מסירת סמלי השלטון, יהוידע הכהן ובניו וַיִּמְשָׁחֻהוּ בשמן המשחה. פעולה זו מעוררת שאלה, שכן על פי הדין הרגיל אין צורך למשוח מלך שהוא בן של מלך, ודי במשיחת אביו כדי לקיים את המלכות לדורות. הפרשנים מסבירים כי במקרה זה המשיחה הייתה הכרחית בגלל המחלוקת והמרד של עתליה. מכיוון שהנסיך היה מוסתר ודבר קיומו לא היה מפורסם בציבור, היה צורך במשיחה פומבית כדי לאשרר את זכותו לכס המלכות ולחזק את שלטונו מול המתנגדים [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
הטקס נחתם כאשר הנוכחים וַיַּכּוּ־כָף, פעולה המבטאת שמחה גדולה והתלהבות [מצודת דוד, שטיינזלץ], ומכריזים "יחי המלך", כברכה ואיחול להצלחתו של המלך החדש בתפקידו [רד"ק].