רגע ההכרעה במרד נגד עתליה המלכה מנוהל על ידי יהוידע הכהן בקפידה, תוך שילוב של טקטיקה צבאית ושמירה על קדושת המקום. יהוידע פונה אל פְּקֻדֵ֣י הַחַ֗יִל, שהם הקצינים והממונים על הכוחות הצבאיים [מצודת דוד], ומוסר להם הוראות מדויקות כיצד להוציא אותה להורג.
ההוראה המרכזית היא הוֹצִ֤יאוּ אֹתָהּ֙ אֶל־מִבֵּ֣ית לַשְּׂדֵרֹ֔ת. משמעות הציווי היא להוציא את עתליה מתוך בית המקדש, אך להקפיד שהיא תצעד כשהיא כלואה ומאובטחת מבפנים על ידי שורות השומרים. הפרשנים מסכימים כי למהלך זה היו שתי מטרות: הראשונה היא למנוע ממנה כל אפשרות לנוס ולהימלט [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], והשנייה היא לחסום את יציאתה אל העיר, מחשש שתמצא שם תומכים שיחברו אליה [רש"י, רלב"ג]. למעשה, השומרים יצרו עבורה מסלול הליכה סגור שהוביל אל בית המלך, מבלי שתוכל לסטות ימינה או שמאלה [רש"י, רלב"ג].
כדי למנוע התנגדות נוספת, יהוידע פוקד: וְהַבָּ֥א אַחֲרֶ֖יהָ הָמֵ֣ת בֶּחָ֑רֶב. כלומר, אם יימצא אדם שינסה ללכת אחריה כדי לסייע לה, ללוות אותה או להתאגד סביבה, יש להרוג אותו מיד בחרב [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה הָמֵ֣ת משמשת כאן כפועל בצורת מקור, שפירושו הפשוט הוא "להמית" [רד"ק, רש"י].
סוף הפסוק מסביר מדוע עתליה לא חוסלה מיד ברגע שנתפסה: כִּ֚י אָמַ֣ר הַכֹּהֵ֔ן אַל־תּוּמַ֖ת בֵּ֥ית ה'. אף על פי שניתן היה להרוג אותה במקום ללא קושי, יהוידע נמנע משפיכות דמים בתוך המקדש כדי שלא לחלל את קדושתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מסיבה זו היא הוצאה החוצה אל שטח מערכות השומרים החיצוניים, ורק שם, הרחק מבית ה', בוצע גזר הדין [מלבי"ם].