שמע ההמולה העזה הבוקע מבית ה׳ מעורר את תשומת ליבה של עתליה, והיא ממהרת למקום כדי לברר את פשר הרעש [אברבנאל]. הכתוב מתאר את הרעש באמצעות הצירוף קול הָרָצִין הָעָם. הפרשנים נדרשים תחילה לצורת המילה הָרָצִין, ומסבירים כי האות נו"ן מחליפה כאן את האות מֵם של לשון הרבים, תופעה דקדוקית המוכרת במקרא [רד"ק].
באשר למשמעות הצירוף כולו, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת מפרשת את המילים כמתייחסות לקבוצה אחת, כאילו נכתב "קול העם הרצים", כלומר קול מרוצתם של ההמונים [מצודת דוד, רד"ק]. הגישה השנייה והנפוצה יותר רואה כאן שתי קבוצות נפרדות, כך שהמילה קול משרתת את שתיהן יחד: קולם של הרצים, הלוא הם שומרי המלך הצועדים בסך במדיהם, וקולו של העם המריע [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מהות הקול שעלה מן המקדש לא הייתה רק שאון של תנועה, אלא קולות עזים של שמחה והילולה. ההמון והשומרים הריעו יחד, שיבחו את המלך החדש וקראו "יחי המלך" [רד"ק, אברבנאל]. שאון זה כלל לא רק קריאות שמחה, אלא גם רעש המוני של ריקודים ומחיאות כפיים של העם שחגג את ההמלכה [רד"ק].