שעת קבורה חפוזה המופרעת על ידי פשיטת אויב הופכת לזירת התרחשות של נס פלאי, המעיד על קדושתו הנצחית של נביא גם לאחר מותו. כאשר ויהי הם קוברים איש, כלומר מתעסקים בהכנות לקבורתו של אדם, הבחינו לפתע המלווים בגדוד פושט של מואב [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך בהלה וחיפזון להימלט, הם לא התפנו לחפור עבורו קבר כראוי. במקום זאת, וישליכו את האיש – היה להם קל ומהיר יותר לפתוח את פי מערת הקבורה הסמוכה של אלישע הנביא ולהשליך את הגופה פנימה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בקבר – בסמוך למקום מנוחתו [מצודת דוד].
התיאור וילך ויגע מלמד כי לאחר שהושלך, התגלגל המת במורד המערה עד שבא במגע פיזי עם עצמותיו של הנביא [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שכן בשלב זה, כשנה לאחר פטירת אלישע, בשרו כבר התעכל ונותרו רק עצמות [מלבי"ם]. מיד עם המגע אירע הנס: ויחי ויקם על רגליו. בניגוד לתחיית בן השונמית שאירעה שלב אחר שלב, כאן הייתה זו תחייה שלמה ומיידית, והאיש שב תכף ומיד לכוחו ועמד על רגליו [רלב"ג].
סביב זהותו של האיש ומהות התחייה קיימות שתי גישות מרכזיות וקוטביות בקרב המפרשים. גישה אחת רואה באיש אדם צדיק וגדול בדורו, שלום בן תקוה (בעלה של חולדה הנביאה), שהיה ידוע במעשי החסד והצדקה שלו כשנהג להשקות מים עוברי אורח עייפים. המוני ישראל יצאו ללוותו בדרכו האחרונה, אך נאלצו לנטוש את הקבורה בגלל הגדוד. לפי גישה זו, האיש חזר לחיים מלאים ואף הוליד בנים לאחר מכן [רד"ק, חומת אנך]. מטרת הנס הייתה לקיים את בקשתו של אלישע לזכות בפי שניים מרוחו של אליהו; בעוד אליהו החיה מת אחד, אלישע החיה שניים – את בן השונמית בחייו, ואת האיש הזה במותו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שנייה גורסת כי מדובר היה באדם רשע, ויש המזהים אותו כנביא השקר מבית אל. בניו ניסו לקוברו סמוך לנביא, אך גופו ועצמותיו של צדיק הם בבחינת כלי קודש שאין זה ראוי שיבואו במגע עם החול והטומאה [מלבי"ם, חומת אנך]. לכן, רוחו של אלישע לא סבלה שהאיש ישכב לצידו [מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, לא הייתה כאן תחייה שנועדה להשיב את האיש לחייו ולביתו, אלא הוא קם על רגליו אך ורק כדי לצאת מהמערה מפאת כבודו של אלישע. מיד כשיצא מהמערה, מת שוב ונקבר במקום אחר [רלב"ג, רד"ק]. לשיטה זו, ההבטחה ל"פי שניים" ברוח אליהו לא התקיימה בתחיית איש זה, אלא בריפוי צרעתו של נעמן, שכן אדם מצורע חשוב כמת [רד"ק].